ושלושת המלכים. חלק מהמערכות מגולפות בעץ, חלקן מחומרים אחרים, עיסת-נייר, חומר, בד, מתכת. אלה הן מעשי-ידיהם של אמנים אלמונים ומפורסמים במשך 200 שנה. ברובן נראו יוסף הנגר, אשתו מרים ובנם התינוק כמישפחה אירופית בלונדית.
במקום אחר בארמון נערכה תערוכת מטבעות, שהכילה בין המטבעות הרומאיים גם מטבע של בר-כוכבא.
אחר-כך חיפשנו, כמו הרבה תיירים נואשים, מקום לאכול - משימה בלתי-אפשרית ביום ראשון. לבסוף מצאנו מרתף-יין בעיר העתיקה הקטנה ששרדה, ושרק עכשיו ניגשים לשקמה כראוי. כמעט וזרקו אותנו החוצה כאשר ביקשתי בטעות בירה, אך גאותו בכל זאת להגיש לנו מנה של מאכל סלובקי טעים ויין מקומי. החלל התת-קרקעי המקומר היה גדוש באנשים.
אחרי כל אלה, היתה הנסיעה בחזרה לפראג נעימה מאוד. היינו לבדנו בתא יפה, ובו תצלומים על הקיר ווילון על החלון. גילינו שאת שני המושבים, המחופים בקטיפת-ארגמן, ניתן להפוך לספות המתחברות ביחד למישטח אחד הממלא את התא כולו. הפעלנו את החימום, פתחנו חריץ בחלון כדי להכניס קצת אוויר צונן, ועברנו את הנסיעה בשינה קטועה.
מדי פעם התעוררנו ומצאנו את עצמנו עוברים בנוף מושלג. היתה הרגשה שלא מן העולם הזה - הירח האיר את השלג שהשתרע עד האופק, שום דבר לא זז בנוף, מדי פעם נראו מרחוק כמה בתים בודדים שחלונותיהם המוארים הקרינו ביתיות חמה, פה ושם ניצנץ אור בודד בנוף. ברוב הזמן עברה הרכבת דרך ערפל לבן סמיך, שהתמזג עם הסדין הלבן שכיסה את הארץ. (המצאנו לזה מילה עברית חדשה: ״ערפלג״, מתחרז עם שלג.)
סלובקיה נשארה מאחורינו - עוד ארץ קטנה של עם קטן, העומד נבוך וחרד מול פני מציאות חדשה, שהיא יותר מפחידה מאשר מעודדת, כשבעיות לאומיות ושנאות לאומיות עתיקות עולות ומבצבצות וממלאות את החלל הריק שנוצר עם קריסת העולם הקומוניסטי.