מתנדבת בלונדית צעירה מצ'כוסלובקיה שהתה ב-1968 בקיבוץ כפר-מאסריק, הנקרא על שם מייסד מדינתה. באחד הימים שמעה ברדיו שהצבא הסובייטי פלש לארצה כדי לשים קץ לאביב-של-פראג.
"לא ידעתי מה לעשות,״ סיפרה, ״הלכתי לכותל המערבי ובכיתי. מדוע דווקא ליד הכותל? מפני שהוא נקרא בשפות האירופיות כותל-הבכי.״
כעבור 22 שנה הגיעה אווה קריזאובה שוב לכפר-מאסריק. בינתיים הפכה סופרת ידועה. היא ליוותה את ידידה, ואצלאב האוול, הנשיא החדש של צ'כוסלובקיה. ״ישבתי על הבימה, ונזכרתי בביקור הקודם. חשבתי על ההבדל העצום בין שני הביקורים. בא לי לבכות. רצתי לאיזה מקום מאחורי המיטבח. הסתתרתי ובכיתי. לא יכולתי להסביר לאף אחד מדוע אני בוכה.״
הגברת קריזאובה, יועצת בכירה של הנשיא, הזמינה אותנו לארמון-המלוכה, ה״הראו-צ'אני״ המפורסם. מכיוון שהנשיא עצמו היה בחופשה, הזמינה אותנו לשיחה בחדרו. מן החלונות נשקף מראה מרהיב של העיר פראג, על מאות ארמונותיה, כנסיותיה ומיגדליה. נראה כי גם הנשיא עצמו נהנה ממראה מהמם זה, כי ליד החלונות עמדו שגי טלסקופים על חצובות, מכוונים לעבר העיר. ביניהם ניצב גלובוס ענקי, המסתובב על ציר.
זהו חדר מלבני, כ-15 על 7 מטר, כולו לבן. חדר אלגנטי, בעל קווים נקיים, בלי קישוטים, פרט לניברשת-בדולח, בדיוק במרכז התיקרה. על הקירות תלויות יצירות של אמנים צ'כוסלובקיים, רובן סוריאליסטיות. על אחד הקירות תלויה מפה עתיקה של ממלכת בוהמיה במאה ה-16, שכל השמות בה גרמניים.
המרחק בין הדלת לשולחן-העבודה של הנשיא גדול, אבל השולחן עצמו קטן ובלתי-יומרני, שולחן-עבודה מודרני, ועליו מנורת-שולחן בעלת אהיל לבן-חלבי. בפינה אחרת עומד שולחן עגול קטן, לשיחות בלתי-רשמיות, ועליו עמד באותו יום עץ-אשוח קטן. לאורך הצד השני של החדר עומד שולחן-ישיבות שחור ארוך, וסביבו 20 כורסות-עור שחורות. תפסנו מקומות ליד שולחן זה.
כשהתחלנו לדבר על המהפכה של נובמבר 1989, סיפרה לנו הסופרת-היועצת חוויה אישית. היא הלכה עם שתי בנותיה, בנות 23 ו-18,