״השילטון ליכד את כל מתנגדיו,״ הסבירה קריזאובה, שיצירותיה החלו אז מתפרסמות ב״סאמיסדאט״, עיתוני-המחתרת. (סאמיסדאט הוא מושג רוסי, שפירושו ״פירסום עצמי", כלומר בלתי-חוקי.) ״אנשים שפירסמו את יצירותיהם בסאמיסדאטים מצאו את עצמם לפתע בחברת אותם האנשים שגרמו בעבר לאיסור יצירותיהם. יחד איתם היו אנשי-מחתרת בעלי מנטליות שונה לגמרי. אבל מול הדיכוי האכזרי הם התחברו ביחד. זה היה מסוכן למישטר, אבל הוסאק לא הבין זאת. הוא היה טיפש. הוא יצר אויבים למישטר בכל שיכבות האוכלוסיה, וזה הוכח ב-1989. כשבאה המהפכה, היא היתה כל-כך מוחצת, כל-כך מהירה, כל-כך מכרעת, שאנחנו הופתענו בעצמנו.״
בראשית השנה נאסר המחזאי ואצלאב האוול, וכעבור כמה חודשים שוחרר בגלל המחאות החריפות מחוץ ומבית. "בראשית נובמבר ישבנו עם האוול. הרגשנו שמשהו מוכרח לקרות. הרי מסביב קרו דברים. גם בברית-המועצות עצמה קרו דברים. אבל לא ראינו אנשים המסוגלים לקחת לידיהם את השילטון. לא חלמנו על זה שהאוול עצמו יהיה הנשיא. עד הרגע האחרון ממש, רגע הבחירה, זה נראה אבסורדי לגמרי. אפילו עכשיו זה נראה לנו קצת אבסורדי."
"מי עשה את המהפכה?" שאלתי. ״בפולין עשו זאת הפועלים, יחד עם האינטלקטואלים. ולנסה ומאזובייצקי."
״והם עבדו על זה עשר שנים,״ העירה. ״אצלנו זה היה מוזר. כאלף איש חתמו על המינשר של 'אמנה 77'. רובם, אך לא כולם, היו אינטלקטואלים. באו אלינו אנשים ואמרו: זה מצחיק. בפולין יש אופוזיציה אמיתית, אירגון סולידריות. מה יכולים אלף אינטלקטואלים לעשות? אבל אחרי שאסרו את האוול חתמו אנשים על הדרישה לשחררו. אנשים היו מוכנים להסתכן, לאבד את המישרות, לאבד את הזכות של ילדיהם ללכת לבית-הספר. פשוט נמאס להם. הם חדלו לפחד. הגענו למצב שבו היה דרוש רק ניצוץ כדי להדליק את התבערה. הפגנת-הסטודנטים סיפקה את הניצוץ. אז התהילה שביתת התאטראות. הזמינו את האנשים המנודים לבוא לשם. גם אני הלכתי. האנשים הופתעו לראות אותי. הם חשבו שאני בחוץ-לארץ, מפני שיצירותיי פורסמו שם. פיתאום ראו אותי. אבל אני הייתי כאן כל הזמן. השחקנים והסטודנטים פשטו בארץ, הלכו לערי-השדה, נכנסו לבתי-החרושת, סיפרו לפועלים מה קרה בהפגנה. כלי-התיקשורת הרי לא דיווחו על זה.״
קריזאובה סבורה כי באותו השלב כבר איבד המישטר את הביטחון העצמי שלו. הוא ידע שהמישחק אבוד. ״זה היה אחרי מה שקרה בפולין, אחרי מה שקרה בגרמניה המיזרחית, אחרי מה שקרה בהונגריה. היינו האחרונים, אבל אצלנו זה היה יותר בסיסי. הכל בא מלמטה. רק הרומנים באו אחרינו.״