28 בדצמבר, 1990. פראג.
יש לנו פגישה עם יועצת הנשיא בארמון-המלוכה.
יכולנו לקחת מונית, אבל נהגי-המוניות של פראג הרגיזו אותנו במחיריהם המופקעים, ובינתיים התאהבנו בחשמלית. ליד דירתנו יש תחנה. עולים.
הצרה היא שאיננו יודעים בדיוק איך להגיע לארמון. הדרך די רחוקה. באמצע צריכים לעבור לתחתית.
שואלים כמה אנשים איפה לרדת. כולם רוצים לעזור, אבל איש מהם אינו מבין אנגלית או גרמנית.
לבסוף אנחנו מגלים איש היודע אנגלית טובה: צעיר גבוה, בלונדי, כבן 30, האומר לנו: ״בואו איתי. אני אראה לכם."
אנחנו נצמדים אליו בחשמלית, שהיתה מלאה מאוד. אחר-כך צועדים אחריו כמאה מטר ברחוב ויורדים איתו לתחתית, שהיתה מלאה עוד יותר. היא מזכירה לנו תמונות מיפאן, שם דוחפים הסדרנים את הנוסעים בכוח לתוך הקרון. כשאנחנו יורדים, הוא הולך איתנו עוד 100 מטר ברגל, עד שהוא בטוח שאנחנו יודעים את הכיוון. "אין דבר, זה קרוב למקום שאני צריך להיות," הוא טוען, אבל אנחנו לא כל-כך מאמינים לו. מה גם שהתעקש לשלם בשבילנו את כרטיסי-החשמלית, כשבע אגורות לנפש.
כבר בראשית ההיכרות אמרנו לו שאנחנו ישראלים, כך שלפחות מידגם יחיד זה מוכיח שאין בציכיה בעיה אנטישמית. (גם בימים הבאים לא ראינו שום סימן לכך.)
בעודנו הולכים ביחד, שמח תומאס, מכרנו החדש, לשתף אותנו בשימחתו. הוא עובד-מחשבים במיפעל ״סוציאליסטי״(כלומר, ממלכתי). "אבל בעוד ארבעה ימים, באחד בינואר, אהיה עצמאי,״ הוא מכריז בגאווה. ״אני פותח עסק משלי. מי שרוצה יכול לעבוד," הוא מוסיף, כשכולו שופע אופטימיות. ״מי שרוצה לפתוח עסק פרטי, יכול. מי שיש לו יוזמה, יכול להתקדם.״
אנחנו לומדים לדעת שלתומאס יש שני ילדים, פאוול ואווה, בני 6 ו-4. לפני 10 שנים שהה באנגליה. היתה לו אז חתיכה אנגלית, הוא מספר, והוא נסע לבקר אותה. אז למד קצת אנגלית, אבל זה 10 שנים לא הזדמן לו להשתמש בשפה זו. אולי מכאן ההתלהבות שלו לטפל בנו. עכשיו יש לו מוטיווציה להשתלם באנגלית, אמר. זה יהיה דרוש לו כדי להצליח בעסקים.
בכלל, הוא מרבה להשתמש במילה"מוטיווציה״. ״במישטר הקומוניסטי לא היתה לעובדים מוטיווציה. כולם קיבלו את אותה המשכורת, מי שעבד וגם מי שלא עבד.״