שלקחו כתב-יד של איש כמו פצקה, נתנו את זה לאשה שהעתיקה אותו במכונה בעשרה העתקים בנייר-פחם, והפיצו. אחר-כך זה השתכלל. העסיקו נשים בעלות מכונות-כתיבה יותר משוכללות, הכינו הדפסות יותר נקיות, וגבו כסף כדי לשלם עבור העבודה. בסוף היו אלה ממש הוצאות-לאור משוכללות, שפירסמו את החומר הבלתי-חוקי. להאוול היתה הוצאה-לאור כזאת.)
״מוכרח להיות סיפוק רב לסופר שספריו מופיעים בצורה זו,״ אמרתי בקינאה מסויימת.
״כן, אבל רק עשרה אנשים יכולים לקרוא את זה."
״מי שמקבל לידיו ספר כזה, מתייחס אליו ביתר כבוד מאשר לספר רגיל,״ התעקשתי.
ואכן, מאז שמופיעים הספרים האלה בחנויות, מודפסים כראוי, ובמחירים העולים בהתמדה, נחלשת הקנייה, אחרי ההתלהבות הראשונה שלאחר המהפכה.
שאלתי איך הגיבה המישטרה החשאית, כשהחלו הספרים שלו להתפרסם בחו״ל.
״היתה תגובה קשה. המישטרה הפוליטית התערבה. באו, עשו חיפוש, לקחו אותי למאסר. הייתי במאסר איזה יומיים, שלושה, ארבעה ימים, אינני זוכר, וזה קרה לפחות אחת לשנה."
"איך הצלחת להגניב את כתבי-היד לחו״ל?״
"אה, זאת היתה השאלה שהכי עיניינה את החוקרים.״
"טוב, עכשיו אתה יכול לגלות לנו.״
"כן, אבל למה? אני אף פעם לא גיליתי את זה.״ הוא שתק זמן ממושך,
ואז אמר: "היו לנו ידידים בשגרירויות. זה יצא בדואר הדיפלומטי."
פצקה היה שייך לקבוצה הקטנה של המתנגדים העיקביים. ״98% של הציבור תמך בקומוניזם או התפשר איתו,״ אמר, ״ובתוך כל ההתפשרות הזאת היתה קבוצה קטנה של אנשים שהתנגדו." באירוניה, ואולי במרירות, הוסיף: "עכשיו אתה רואה שכולם אנשי 'פורום', אבל לא כולם היו שם אז. היתה רק קבוצה קטנה של מתנגדים למישטר.״
״מי הם היו? איך הם התכנסו? איך הם פעלו? הרי לא הייתם מאורגנים.״
״נפגשנו אחת לחודש.״
״כמה אנשים באו?״
זה היה משתנה. בערך 15. היתה פגישה חודשית, והיינו נפגשים בכל רחבי המדינה, גם בצ'כיה וגם בסלובקיה."
״מדוע המישטרה הפוליטית לא התערבה?״
״הם לא התעניינו בשירה. אלה שנפגשו היו משוררים וסופרים.״ הוסאק לא היה הרודן הראשון בהיסטוריה שזילזל בשירים, מבלי להבין ששיר יכול להיות חזק יותר מתותח.