ב-19 באוגוסט 1991, כאשר נודע לעולם הנדהם שקבוצת שמרנים בצמרת הסובייטית חוללה פוטש, טילפן אלי ידיד בדאגה רבה. הוא לא חרד לגורל רוסיה, אלא לגורל הספר הזה. ״מה יהיה?" שאל-קונן, ״תצטרך לכתוב את הכל מחדש!" הרגעתי אותו. האפשרות של הפיכה מיפלגתית-צבאית נדונה כמעט בכל שיחותי עם מנהיגים ואינטלקטואלים במיזרח-אירופה במרוצת 1991. רבים חרדו מפניה. אך כמעט איש לא האמין שההפיכה - אם אכן תפרוץ - תצליח.
כאשר התמוטט הקשר, כעבור יומיים, התאמתה הערכה זו. לא היה צורך לשנות בכתב-היד דבר, מלבד כמה מילים פה ושם.
* * *
הפוטש של אוגוסט 1991 מאשר את האימרה, שכל דבר מתרחש בהיסטוריה פעמיים: פעם כדראמה ופעם כפארסה.
גם מהפכת ״אוקטובר״ של לנין היתה, למעשה, פוטש. אנשיו השתלטו בכוח על מרכזי-השילטון בעיר שנקראה אז פטרוגראד. רק אחרי שהצליח פוטש זה, החלה המהפכה הקומוניסטית ברחבי המדינה.
הפוטש של לנין היה דראמה היסטורית. הוא היה ראוי לתואר שנתן לו העיתונאי האמריקאי ג'ון ריר: ״עשרה ימים שזיעזעו את העולם.״
הפוטש של אוגוסט 1991, לעומת זאת, דמה לפארסה. הקושרים - ובהם גדולי המיפלגה, הצבא והקג״ב - נהגו כחבורת חובבים בסרט היתולי. לא היתה שגיאה שלא עשו.
אולם דווקא השלומיאליות הזאת היתה אות-הזמן. יותר מן הציבור הקטן-יחסית שהתקבץ בשעות-ההכרעה סביב בוריס ילצין ליד ״הבית הלבן״, הוכיחו הקושרים עצמם עד כמה השתנו הזמנים.
בברית-המועצות של 1991, אחרי שש שנות הפרסטרויקה של גורבאצ'וב, היווה הפוטש אנאכרוניזם - כמו הופעתו של דון-קיחוט בספרד שאחרי מות תקופת האבירות. לא רק עצם הכישלון של הקומוניסטים הקשישים איפיין את הפוטש, אלא גם נסיבות הכישלון - חוסר-הביטחון