לפעמים, כשאני נוסע ברחובות הערים, אני סופר את הרחובות הנקראים על שם אנשים שהכרתי בחייהם. בנסיעה ממוצעת בתל אביב אני מגיע לתריסר.
עם חלקם הייתי מיודד, כמו עם רחוב יגאל אלון. עם חלקם היו לי יחסי איבה, כמו עם שדרות דוד בן־גוריון. עם חלקם היו לי יחסים מורכבים, כמו עם דרך מנחם בגין. על כולם אשתדל לספר בספר זה בהגינות.
בכל אוטוביוגרפיה, המילה המרכזית היא ״אני״. אין מנוס מזה. הרי הכותב יכול לתאר את הדברים רק כפי שהוא חווה אותם. זה עלול בנקל לעורר את הרושם שהוא לוקה קצת בשגעון הגדלות. פראנק לויד רייט, האדריכל הגאון, אמר פעם: ״מוקדם בחיי היה עלי לבחור בין צניעות לכנות. בחרתי בכנות.״ אמן.
בשביל מי כתבתי?
בהלצה אמרתי פעם שכתבתי את הספר בשביל דוקטורנט צעיר, שבעוד מאה שנה ירצה לכתוב עלי את התזה שלו. מי יודע, אולי אפילו בעוד חמישים שנה.
התשובה האמיתית היא שכתבתי לקורא אחד: אני עצמי. אבל מכיוון שזה לא ימצא חן בעיני ההוצאה - מה גם שאני לא אשלם תמורת העותק שלי - אשיב: בשביל כל מי שמתעניין בתולדות המדינה הזאת, ומי שדואג לעתידה. אולי הספר הזה יתרום משהו, ולו מעט, לשינוי הדרך.
בדרך כלל משתדלים כותבי אוטוביוגרפיות לייפות את עצמם, להגזים בחלקם בהיסטוריה, להעלים פרטים לא־מחמיאים, לנפח פרטים אחרים. כאשר ניגשתי למלאכה לפני חמש שנים, הבטחתי לאשתי, רחל, שאנהג אחרת.
אינני יודע אם הצלחתי בכך, אבל השתדלתי. ניסיתי לכתוב את הדברים כפי שהיו, מבלי לייפות ומבלי לשנות, לתאר את האנשים והמעשים כפי שהתרשמתי מהם בזמן אמת, ובעיקר - לא להלל את עצמי יותר מדי.