״ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.״
רחל שלי התלוננה פעם שבכל 58 שנות חיינו ביחד לא אמרתי לה ״אני אוהב אותך״. אז עכשיו אומר זאת בלשון התנ״ך.
התכוונתי לתת לספרי את השם ״והיו כימים אחדים״, גם כהקדשה לרחל, וגם משום שזה מבטא את הרגשתי: לא מכבר חגגתי את יום־הולדתי ה־90, אך רק אתמול הייתי בן 30. והיו כימים אחדים.
לצערי נאלצתי לוותר על השם הזה, מפני שמאיר שלו כבר השתמש בו. לא יפה.
אם יש תכונה אחת שדחפה אותי קדימה לכל אורך חיי הרי זו האופטימיות.
אני אופטימי מלידה. אבי היה אופטימי, ונדמה לי שגם סבי. מי שאינו מאמין בעתיד אינו יכול לפעול למען העתיד.
עמוס עוז אמר לי פעם שהוא פסימי מתוך שיקול הגיוני. הפסימיסט, אמר, יוצא תמיד נשכר: אם המצב משתפר, הוא יכול לשמוח על השיפור. אם המצב מידרדר, הוא יכול לשמוח על שנבואותיו התגשמו.
זה נחמד, אבל אני לא דוגל בזה. פסימיזם אינו מוביל לפעולה. אם הכול אבוד, לשם מה להתאמץ?
נדמה לי שהאופטימיות עוברת כחוט השני בכל עמודי הספר הזה, והייתי רוצה להדביק בה גם את הקורא. מכאן השם.
תודתי נתונה לכל האנשים והנשים הראויים לתודה. הרשימה ארוכה, ארוכה מכדי שאפרט.
תודה מיוחדת מגיעה לרמי טל, שערך את הספר.
אורי אבנרי,
תל אביב, 2013