לפני שנים השאיל לי ידיד גרמני את ה״מרצדס״ והנהג שלו, כדי לבקר בעיירת הולדתי.
השם בקום (Beckum) מלווה אותי כל חיי. אני רושם אותו בסעיף ״מקום הלידה״ בכל טופס. ״איפה זה?״ שואלים אותי הביורוקרטים בתמיהה.
מכיוון שהורי עזבו את המקום כשהייתי בן שנתיים, אין לי זיכרונות משם. נותר לי רק תצלום המראה אותי, תינוק בן כמה חודשים, עם סבי והורי, בחלון ביתנו.
לכן הייתי מלא סקרנות כאשר הגעתי לבקום, לראשונה אחרי חמישים שנה: עיירה גרמנית טיפוסית. במרכזה כנסייה וכמה בתי אבן עתיקים בסגנון ימי הביניים, עם גגות צפחה כהים וכרכובים מסותתים, וסביבם בתים חדשים יותר.
חיפשתי את בית הולדתי וזיהיתי אותו בקלות על פי התצלום הישן. הוא לא השתנה בהרבה. עלה על דעתי לגשת לבית העירייה ולברר אם נותר שם רישום של לידתי. כיוונו אותי לאחד הבתים הישנים. נכנסתי והופתעתי - אף שזה היה יום חול, הבניין היה נטוש לחלוטין. שקט של בית קברות. האם הגעתי ביום חג, ואני לא ידעתי?
פניתי לצאת, ובדרך לחצתי בהיסח הדעת על ידית אחת הדלתות. היא נפתחה. בחדר ישבו שלושה פקידים, שקועים בעבודתם. התברר שבכל החדרים עבדו פקידים ופקידות. הפנו אותי למדור רישום התושבים, בקומה השנייה. פקיד כסוף שיער קיבל אותי באדיבות. שאלתי בהיסוס אם יוכל למצוא את תעודת הלידה שלי.
״באיזו שנה אדוני נולד? באיזה יום?״
רק אמרתי את התאריך - 10 בספטמבר 1923 - והוא כבר הוציא מהארון כרך גדל מידות, דפדף במשך כמה שניות ואמר: ״הנה זה!״
״פקיד המעמד האישי״ הוק רשם שם שמר אלפרד אוסטרמן, בנקאי המוכר לו אישית, מרחוב אלה 7, הודיע כי אשתו, הילדה לבית אנגלשטיין, ילדה בדירה הנ״ל בשעה 3 לפנות בוקר בן שניתן לו השם הלמוט.