בשנים שלאחר מכן אימצה אותי העיר בקום אל לבה. כשכותבים עלי בעיתונים גרמניים, רגילים לציין שנולדתי שם.
נקשרתי לבקום בגלל פעילותו של הוגו קריק, בעליה של חנות כלי בדולח וחרסינה ברחוב הראשי. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, בעודו נער, גויס לחיל האוויר הגרמני, אך נפל בשבי הרוסי עוד לפני שהתנסה בלחימה. נראה שהיה בחור בריא, מפני שהצליח לשרוד את אימי השבי ברוסיה ולחזור הביתה. הגילויים על השואה עשו עליו רושם עמוק ושינו את חייו. הוא זכר חבר יהודי בבית הספר, וגם את ליל הבדולח, שבו הוצת בית הכנסת מול ביתו. בבית הכנסת הזה היה גם בית הספר היהודי, שבו לימד סבי. הוא החליט להקדיש את חייו להנצחת הקהילה היהודית שאבדה. מאז, במשך שנים רבות, חיפש את שרידי הקהילה בכל העולם, ובאחד הימים גם הגיע אלי, לכנסת. הוא ניהל חילופי מכתבים עם כל פזורי הקהילה באשר הם, ודאג לשיקום בית הקברות היהודי העתיק. פעם הלך איתי לשם והצביע על מצבות סבי וסבתי, יוסף אוסטרמן ונינה אוסטרמן לבית הנזל. הן שופצו בקפדנות.
באירוע שנערך במלאות חמישים שנה ל״שחרור״ (כך מקפידים הגרמנים לכנות את כיבוש ארצם בידי בעלות הברית, ב־1945) העיירה מהנאצים, הוזמנתי לשאת את הנאום המרכזי. זה נראה לי קצת מוזר, אך החלטתי להיענות, ולא התחרטתי על זה. בעצרת החגיגית הוענקה אזרחות הכבוד של בקום לאיש קשיש בשם רודולף דונקר, רב סרן של הוורמאכט שמילא תפקיד מרכזי בתולדות העיר. כאשר הצבא האמריקאי התקרב למקום נשלח המאיור הצעיר להגן על העיר ״בכל מחיר״. ולא בכך: הצבא האמריקאי התקדם בתנועת צבת גדולה, ששתי זרועותיה עמדו להתחבר דווקא במקום זה, תוך כיתור ארמיה גרמנית שלמה.
בעוד המאיור מארגן את ההגנה כמיטב יכולתו, התקשר אליו רופא צבאי בדרגת אלוף־משנה מעיירה סמוכה, שכבר נפלה בידי האמריקאים. הרופא תיאר באוזניו את העוצמה האדירה של האמריקאים והתחנן שירחם על העיירה וימסור אותה בלי קרב. אחרי התלבטות קשה החליט הקצין הצעיר להפר את שבועת האמונים שלו, שחייבה אותו לציית לכל פקודה. הוא נכנע וכך הציל את בקום מהשמדה בטוחה, דקות מעטות לפני שהתותחים האמריקאיים פתחו באש. מצפונו המיוסר של המאיור גרם לו לחזור למפקדת האוגדה שלו, שם ציפה לו פסק דין מוות על בגידה והפרת פקודה. כיתות של האס־אס סיירו בשטח והוציאו להורג כל מי שנחשד בתבוסתנות. אך מפקד האוגדה, שהופתע לראותו, צעק עליו: ״עוף מפה! אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך!״ כך ניצל.