במטבח שלנו היה תלוי לוח עץ, ועליו חרוט באותיות חרוכות החרוז: ״בית מחומם בשלהבת האהבה / בו פורחת נאמנות שאינה משתנה / והשמחה מצטרפת בו לאושר / זה הדבר הכי יפה בעולם.״
אבי קנה את הבית ב־1925, כשעברנו מבקום הקטנה להאנובר, שהיתה אז העיר השלישית בגודלה בגרמניה. הבית ברחוב ברנדס 16 עדיין עומד, אם כי נעשה בו שיפוץ לא מכבר. יש בו שלוש קומות, דירה אחת בכל קומה, מרתף ועליית גג, גן קטן בחזיתו וגינה גדולה מאחור. יש לו גג משופע של רעפים אדומים. כשביקרתי בו לראשונה אחרי שלושים שנה, הופתעתי מאוד. בזיכרוני היה הכול הרבה יותר גדול.
הזיכרון הראשון שלי - אם אכן זה זיכרון אמיתי, ולא המצאתי אותו בדיעבד על פי תצלום - מראה אותי יושב על הדשא בגינה שמאחורי הבית, ילדון זהוב תלתלים כבן שלוש. בזיכרוני עולה אפילו ריח חריף של עשב שכוסה זה עתה, אבל גם זה מדומיין, מן הסתם. בצילומים מאוחרים יותר כבר כהו שערותי, והיו כמעט שהורות.
בגינה צמח כל טוב. המדשאה היתה מוקפת בעצי פרי - כמה עצי תפוחים, עץ של אפרסקים, עץ דובדבנים, עץ אגסים. מאחורי משוכה של שיחים היתה ערוגה גדולה של תות שדה, והיו גם כמה סוגים אחרים של תותים. עונת האסיף של תות השדה היתה תמיד חגיגה גדולה בשבילנו, הילדים. החוכמה היתה לאסוף ולאכול את התותים בדיוק בזמן הנכון, כשהם מתוקים־מתוקים ועסיסיים. מעולם לא מצאתי בארץ תותים דומים.
רוב הזמן גרנו בקומה השנייה. בדירה היו חמישה חדרים: חדר מגורים, חדר אוכל, חדר אורחים, חדר השינה של ההורים וחדר הילדים, שבו ישנו אחי ואני. שתי אחיותי ישנו בחדר נפרד בדירה למטה, והעוזרת גרה בעליית הגג. חדר המגורים הוביל למרפסת גדולה, סגורה בשמשות, שהשקיפה על הגינה האחורית. שם נהגתי לשבת ולקרוא שעות על גבי שעות.
את הארוחות הקלות אכלנו אנחנו, הילדים, עם העוזרת במטבח. אך לב הבית