היה חדר האוכל. במרכזו עמד שולחן כבר מעץ מהגוני, ומסביבו שישה כיסאות מאותו עץ, לכל המשפחה. בליל הסדר, כאשר באו גם קרובי משפחה, הוצאנו את שתי הכנפיים של השולחן כדי להאריכו.
בפינת חדר האוכל עמד שעון בגובה של אדם מבוגר. מלוח המחוגים הגדול היתה תלויה שרשרת כבדה עם משקולת בצבע זהב, שירדה לפי קצב הזמן. פעם ביום, בטקס חגיגי, היה אבי פותח את דלת הזכוכית של השעון, מושך את המשקולת למעלה ומותח את השעון במפתח מיוחד.
ארוחת הצהריים היוותה את הטקס המרכזי של המשפחה. ההורים וארבעתנו, הילדים, ישבנו, אכלנו ושוחחנו(״ורנר, אל תדבר כשיש לך אוכל בפה!״; ״הלמוט, איך אתה מחזיק בסכין!״). על מה? על מה שעשינו באותו יום, מה קרה בבית הספר (ליתר דיוק: בארבעת בתי הספר השונים). היו רכילויות על קרובים וידידים. אך בעיקר דיברו על עניינים שברומו של עולם: ההצגה החדשה העומדת לעלות בבית האופרה, ספר חדש שהופיע, סרט חדש שהכה גלים. ב־1931, כשהייתי כבן שמונה, החלה הפוליטיקה לבצבץ בשיחות, עד שהשתלטה על השיח כולו.
היום נראה לי שהשיחות האלה, באווירה הנינוחה שמסביב לשולחן, הן שעיצבו את עולמי הרוחני והמוסרי. הן הרחיבו את האופק הרבה מעבר לעולמנו המשפחתי הצר, עוררו בי סקרנות, הנחילו לי בלא משים המון פיסות של ידע בעשרות תחומים שונים, זרעו בי רעיונות שנבטו ופרחו כעבור שנים.
את האוכל הכינו אמי והעוזרת. אמי היתה בשלנית נלהבת, והאוכל היה גרמני מסורתי. הוגשו לשולחן אומצות, קותלי חזיר או בשר קצוץ, ובתוספות הרבה תפוחי אדמה, הרבה ירקות מבושלים. שנאתי תרד ועגבניות, ואהבתי כרוב אדום מתוק עם צימוקים, מקרוני עם סוכר וקינמון. במיוחד אהבתי קיבת פרה מטוגנת, מאכל זול המצריך הרבה עבודה. אמי גם הכינה טחול ממולא ומעיים ממולאים. עוף נחשב למותרות. מדי פעם החליפו הפטריות את הבשר. איש לא חשב על דיאטה. המושג כלל לא עלה.
לעתים רחוקות הכנו גלידה בעבודת יד: שפכנו את דייסת הווניל לתוך כלי דמוי דלי מלא בקרח וסובבנו בידינו מנוף, כמו מנואלה, עד שהגלידה התקשחה. אבל הכי־הכי אהבתי כקינוח ״רוטה גריצה״ - דייסה מתוקה של פירות אדומים, הנחשבת למאכל עממי - כל־כך עממי שכאשר אני שואל את המלצרים במסעדות הטובות בגרמניה אם אפשר לקבל אותו, הם מביטים בי בהתנשאות אינסופית ומודיעים לי שבמסעדה שלהם אין, כמובן, מאכל כזה.