בקצה אחד של הרחוב, ה״הילדסהיימר־שטראסה״, עומד עד היום ״מגדל דורן״, מגדל שמירה בן מאות שנים. סיפרו לי שפעם, כאשר האויב התקרב להאנובר כדי לכובשה ולבוזזה, חסם המגדל את דרכו. משסירבו חיילי המשמר שהתבצרו בו להיכנע, ערם האויב עצים סביבו והציתם. המגנים המשיכו להילחם והעדיפו את המוות על הכניעה, וכך עיכבו את האויב והצילו את העיר. זה סוג הסיפורים שעליהם חונכתי בילדותי.
בקצה השני של הרחוב הקטן - היו בו בסך הכול כ־30 בתים - שכנה האטרקציה העיקרית של השכונה, שגם נתנה לה את שמה: ולדהאוזן, בית היער. זה היה אחד מסימני ההיכר של האנובר: יער גדול שנקרא ״איילנרידה״, ממש בתוך העיר, מהלך כמה דקות הליכה מביתנו. שם ביליתי שעות רבות של ילדותי: רכבנו בו על אופניים, קטפנו תותים ופטריות, שיחקנו במחבואים, עקבנו אחרי סנאים ונעקצנו מסרפדים.
זה היה יער אמיתי, גדול (ואולי רק נראה לי כך אז), אך אינני יודע אילו עצים צמחו בו, כי אני בור גמור בענייני עצים ופרחים.
מדי פעם יצאה המשפחה כולה על אופניה לטייל ביער. זה היה חג גדול לילדים. אמי הנמרצת תמיד בראש, אחריה אבי, שלא התלהב כל־כך מפעילות ספורטיבית, ואחריו בטור ארבעת הילדים. לפעמים ישבנו לנוח בחצר בית קפה בשכונה הסמוכה, ואני עוד יכול לחוש בטעם המשקה התוסס, המתוק, ששתיתי.
ריח היער נשמר עמי כאחד הזיכרונות החזקים ביותר של ילדותי. כשאני מבקר בגרמניה, אני מנצל כל הזדמנות לטייל ביער. הסופר היהודי־בולגרי אליאס קנטי, חתן פרס נובל, ניסה באחד מספריו להגדיר את המיתוס המכונן של כל עם, המבטא את אופיו הלאומי. הוא קבע שהסמל הלאומי של גרמניה הוא היער, שבו העצים עומדים כענקים, שורות־שורות. ייתכן שצדק.
העוזרות החזיקו אצלנו מעמד, ואני חיבבתי את כולן. אחת העוזרות היתה בת איכרים, ובחופשת בית הספר לקחה את אחי ואותי אליה הביתה. ירדנו מהרכבת בעיירה קטנה, והלכנו ברגל אל הכפר. בדרך שרנו שלושתנו. אני זוכר את השיר הישן ״אני מוכרח, אני מוכרח לצאת מהעיירה, / ואת, האוצר שלי, נשארת כאן...״ לימים פרסם אותו אלביס פרסלי, כששירת בצבא האמריקאי בגרמניה.
במשק של משפחת העוזרת ראיתי בפעם הראשונה פרות וחזירים. אינני זוכר הרבה משהותי שם, אבל אחי למד שם לחקות חזירים. במשך שנים לאחר מכן, כאשר הילדים שיחקו בחיקוי חיות, הוא קצר הצלחה רבה. אני נאלצתי להסתפק בחיקוי דגי זהב...