העוזרת האחרונה היתה גרדה. פעם לקחה אותי איתה, כשביקרה אצל הוריה בצפון העיר. ראיתי איך חיות משפחות עניות. אביה היה בעל מלאכה, הדירה היתה קטנה ועמדו בה ריחות של כרוב מבושל. האב גער בגרדה המסכנה על ששוב נשחקו העקבים בנעליה. ״בטח הלכת שוב לרקוד!״ רטן. הוא ידע מה הוא אומר: היא היתה, כנראה, נערה עליזה. כשכבר הגענו לארץ, כתב לנו הדוד מקס ש״גרדה ההגונה שלכם״ בהיריון. אז נזכר אבי שבאחד הלילות שמע רחש ויצא החוצה לראות מה קורה. הוא נתקל באיש חברת השמירה, שהסתובב בחצר שלנו וטען שבא לבדוק.
כשחזרתי בפעם הראשונה להאנובר כעבור עשרות שנים, הלכתי לבקר בביתנו. בהיסוס רב צלצלתי בדלת החיצונית. רגשותי היו מאוד מעורבים. מהדירה הסמוכה יצאה אישה בחלוק בית ושאלה בעוינות בולטת: ״מה אתה רוצה?״ הסברתי באדיבות שפעם זה היה ביתנו, והיא סגרה לי את הדלת בפרצוף.
ירדתי לגינה האחורית, שגם היא נראתה לי קטנה מהגינה הענקית שזכרתי, והאישה צעקה לי מהחלון: ״מה אתה עושה שם? עוף מפה או שאני קוראת למשטרה!״