באחד הימים, בסוף שנות ה־30, הלכתי עם אבי ברחוב דיזנגוף בתל אביב, בקרבת המכבסה שלנו, כאשר קרא אבי פתאום: ״את ההליכה הזאת אני מכיר!״
ראינו רק את גבו של האיש שהלך כמה עשרות מטרים לפנינו. אבל לאבי זה הספיק. ״זה הרופא שיילד אותך!״ אמר.
רצנו אחריו ועצרנו אותו. אבא צדק. זה היה באמת הרופא, שאותו ראה בפעם האחרונה לפני 16 שנים בגרמניה.
כאשר נולדתי, אמי כמעט מתה. כנהוג בימים ההם, היא ילדה בבית. מכיוון שכבר ילדה שלושה ילדים לפני כן, לא היה כל חשש. תחת לקרוא לרופא היהודי הוותיק והמנוסה של העיירה, החליט אבי לתת הזדמנות לרופא צעיר (גם הוא יהודי, כמובן) שזה מקרוב בא.
אבל אחרי שיצאתי לאוויר העולם והשמעתי את הצעקה הראשונה, המשיכה אמי לדמם. הדימום היה חזק ולא פסק, ואבי, דאגן תמיד, חשש לחייה. הוא רץ לקרוא לרופא הוותיק, וזה הציל אותה.
הלידה עלתה, מן הסתם, מיליארדי מארקים. זה היה בשיא האינפלציה הגרמנית ההיסטורית של 1923, כאשר כיכר לחם עלתה מיליוני מארקים. היא יצרה טראומה, שלא פגה לגמרי עד היום. בורגנים הגונים ראו כיצד חסכונות חייהם נמוגים לנגד עיניהם, ונתקפו אימה שמא יהיו בזקנתם לעניים מרודים. לא מעטים ההיסטוריונים הסבורים שזה היה אחד האירועים שהביאו לעליית הנאצים לשלטון, כעבור עשר שנים.
באחרונה שלח לי מישהו תדפיס של עיתון גרמני, שהופיע ביום לידתי בעיר קלן. העמוד הראשון של הגיליון, שעלה מיליון מארק, היה מוקדש לאירועי ההתנגדות הפאסיבית נגד הצרפתים בחבל הרור (Ruhr), המרכז התעשייתי של גרמניה. הצבא הצרפתי פלש לשם כדי להכריח את גרמניה לשלם את הפיצויים