אני רואה את עצמי, ילד נמוך מכפי גילו, ששערותיו הבלונדיות כבר כהו לחומות, כמעט שחורות, שרוע על כורסה במרפסת הסגורה של דירתנו, או, בקיץ, על הדשא בגינה האחורית, בולע עמודים בשקיקה, בשעה שאחי מתרוצץ בחוץ עם ילדים בני גילו, משחקים במחבואים או עומדים בפינת רחוב ומנחשים מרחוק את הדגמים של המכוניות המתקרבות.
כשהייתי בן ארבע בערך סבלתי מהתקפות חוזרות של דלקת האוזן התיכונה. הוחלט שאני זקוק לניתוח באוזן. אני זוכר היטב, גם אחרי כל השנים האלה, את הסיוט שהיה לי כשהייתי בהרדמה: שכבתי על שפת המים בין שתי קורות עץ עבות שמעכו אותי.
לפני הניתוח הבטיחו לי, כפיצוי על סבלי, יונה צלויה. תשוקתי התמלאה כמה ימים אחרי הניתוח, אך היונה לא ממש הלהיבה אותי. כאשר אכלתי מהמנה זה לא היה נפלא כפי שחשבתי שיהיה. קרה לי בפעם הראשונה מה שקרה לי הרבה פעמים במהלך חיי: הציפייה למשהו הלהיבה אותי הרבה יותר מאשר הגשמתה. (בפעם הבאה אכלתי יונה רק כעבור 55 שנים, על גדת הנילוס בקהיר, וגם אז, למען האמת, לא התפעלתי במיוחד.)
אחרי הניתוח הוציאו לי את השקדים, ומאז הייתי בריא בכל ימי ילדותי.
בן חמש וחצי נשלחתי לבית הספר. הורי חשבו שלא כדאי לבזבז עוד שנה.
יש לי תמונה שכמותה יש לכל ילד גרמני מאותה תקופה: ילד קטן עומד במרפסת הדירה, בחליפה של מכנסיים קצרים, צווארון לבן רחב ועניבת פסים, גורב גרביים שחורים ארוכים ונועל נעליים גבוהות מבריקות, על גבו ילקוט עור מרובע ובידיו החפץ שבגללו נערך הצילום: קונוס גדול, יותר ממחצית גובהו של הילד. על גב התמונה רשום בעיפרון, באותיות גותיות: ״1928. הליכה ראשונה לבית הספר. הלמוט״.
זה היה המנהג: ביום הראשון בכיתה א׳ היה הילד מקבל מידי המורה את ״שקית הסוכר״ - אותו קונוס מקושט מקרטון, שההורים היו מכינים בחשאי ומביאים לבית הספר, כשהוא מלא עד שפתו בסוכריות ובשוקולדים. הוא נועד להפוך את הפגישה הראשונה עם בית הספר ועם המורה לשמחה גדולה.
לילד בתמונה יש פנים רכות, מצח גבוה ושביל בצד. על השולחן לידו נראים כלוב של ציפור קנדית וקקטוס בעציץ (מאלה שאמי ואחותי, רות, היו מגדלות). במשך שנתיים הלכתי לבית הספר הפרטי בשכונה שלנו, ושם נכפה עלי שינוי,