היטלר) נשא נאום חשוב, שכתוצאה ממנו קרסה הבורסה. זה עלה ביוקר גם לאבי. נשארנו אמידים, אך הורי החליטו לקצץ בהוצאות. כל זה לא היה ברור לי באותו זמן. רק כעבור שנים הבנתי את ההקשר.
לפתע מצאתי את עצמי, תלמיד בן שבע וחצי, בחברה שבהחלט לא הייתי רגיל לה. חברי לכיתה היו ברובם בנים ובנות של בעלי מלאכה ופועלים. כל אחד מהם רצה להוכיח שאביו משתכר יותר מהאבות האחרים. גם אותי שאלו. לא היה לי מושג, שהרי אבי לא היה שכיר אלא בעל משרד עצמאי. הוא החזיק תמיד כאלף מארק בכספת בביתנו, וראיתי אותו לא פעם סופר את השטרות. אמרתי שאבי משתכר אלף מארק, וזה עורר התפעלות רבה.
באחד הימים הראשונים שלי בבית הספר החדש קרה לי משהו מביש. כתלמיד מצטיין הייתי תמיד חביבם של המורים, אבל בכיתה החדשה המורה לא הכיר אותי עדיין. באחת ההפסקות הלכתי מכות עם תלמיד אחר, דבר מאוד בלתי־רגיל בשבילי. המורה ראה אותנו מחלון הכיתה, קרא לשנינו ופסק לנו שלוש מלקות במקל הבמבוק שהיה אז לכל מורה. בזה אחר זה עמדנו מאחורי הלוח, מוסתרים מעיני הכיתה, התכופפנו וספגנו את המלקות על הישבן. זה לא כאב ביותר, אבל היה מאוד משפיל. לא העזתי לספר על כך בבית.
אחד החידושים בבית הספר הציבורי היה חדר אמבטיה גדול, והתלמידים נדרשו לעשות שם אמבטיה פעם בשבוע, כיתה־כיתה, בנים לחוד ובנות לחוד. לרבים מהתלמידים לא היתה אז, מן הסתם, אמבטיה או מקלחת בבית. התביישתי, כמובן, והורי חששו שמא אסבול מהתלמידים האחרים אם יראו שאני נימול. לכן הגישו תעודה של רופא, שהעיד שאני מתרחץ בבית כראוי, ושמסיבות רפואיות אסור לי לעשות אמבטיה בחוץ. שוחררתי מהחובה, ונשארתי בחברת בנות הכיתה בשעה שהבנים התרחצו.
הכי אהבתי את שיעורי החשבון. כאשר תרגלו את לוח הכפל הגדול, הייתי תמיד הראשון שהרים את האצבע, וזה גרם לי לתחושה של עליונות. לעומת זאת התביישתי בשיעורי ההתעמלות. מכיוון שהייתי צעיר בשנה מרוב התלמידים לכיתה, הייתי גם הילד הקטן ביותר. בשום פנים לא הצלחתי לטפס על העמוד, ואחרי כמה זמן גם הפסקתי לנסות. כששיחקו כדורגל, וראשי שתי הקבוצות בחרו בשחקנים - זה אחד וזה אחד - נשארתי בדרך כלל עם האחרונים. גם בשיעורי הציור הייתי כישלון חרוץ.
הבוז שרחש אבי לספורט - ״גויים נאחאס״, נחת של גויים - עבר גם אלי, מה גם שלא הצלחתי בשום ספורט, חוץ מהרכיבה על אופניים. אמי, לעומת זאת,