חמש שנים לפני לידתי. הרפובליקה הגרמנית המשיכה במסורת מיליטריסטית זו מימי הקיסר והתגאתה בה, ואני כמובן ספגתי אווירה זו.
אבל עם עליית המפלגה הנאצית השתנתה השקפת עולמי בהדרגה. משנת 1929 והלאה החלה הפוליטיקה לחדור לביתנו ולהשתלט על השיח ליד שולחן האוכל המשפחתי. חדלתי לראות את עצמי גרמני. עם עליית הנאצים לשלטון הושלם תהליך זה. מבלי שהרגשתי בכך, הפכה היהדות שלי מעניין של עדה דתית לעניין של שייכות לאומית.
מדוע השתוקקתי כל־כך להשקיע את עצמי בקריאת ספרים? אולי הרגשתי שהעולם הדמיוני של הוד וגבורה מזינים אותי ומפרים את דמיוני יותר מהמשחקים בשכונה. אני יכול רק לנחש.
כשהייתי בן חמש או שש, הטרידה אותי שאלה: כשמלך נפגש בקיסר, האם הוא צריך לעמוד דום ולהצדיע? כאשר שאלתי את אבא, הוא צחק. אבל בעיני היתה זו שאלה רצינית בהחלט. בכלל, מאז שאני זוכר את עצמי, היתה לי נטייה חזקה לדרג דברים. אולי זה ביטא איזשהו צורך בסדר המעניק ביטחון. לפסיכולוגים בוודאי יש הסבר.
בין המלחינים, שמילאו תפקיד חשוב בבית, היה הדירוג כמעט מובן מאליו: בטהובן היה אצלי מס׳ 1 (כך עד היום), אחריו ברהמס, חביבו של אבי(שלא מצא חן בעיני), אחריהם לפי הסדר מוצרט, שוברט, באך, ליסט (שאהבתי מאוד), ואגנר, שופן וכל השאר.
גם בין המשוררים היה הסדר כמעט נתון: גתה בראש, אחריו שילר, אחריו היינה (אולי מפני שהיה יהודי), אולנד, וילנד וכל השאר.
בין הסופרים היה המקום הראשון שמור אצלי לטולסטוי, ואחריו בא דוסטויבסקי. שני הרוסים קדמו לגרמנים, שבראשם עמדו תומאס מאן, ואחריו סטפן צווייג, היינריך מאן, פראנץ ורפל, יעקוב וסרמן וארנולד צווייג, יהודי שעם עליית הנאצים לשלטון היגר לפלשתינה, חי 15 שנים בחיפה והוציא עיתון בגרמנית, אך לא מצא כאן את מקומו וחזר ב־1948 לגרמניה המזרחית, בהזמנת המשטר הקומוניסטי שם.
בין המחזאים עמד שייקספיר, כמובן, במקום הראשון, אחריו שילר ואחריו לסינג. כל זה מקריאה בלבד - אינני זוכר שלקחו אותי בגרמניה להצגה של תיאטרון או אופרה. הייתי צעיר מדי. אבל בארון הספרים היו ״כל־כתבי״ של כל המחזאים הגדולים, וקראתי אותם בשקיקה, גם אחרי שכבר באתי ארצה.
בן שש כבר ידעתי בעל פה את כל דרגות הצבא, מטוראי עד פלדמרשל. פולחן