הביתה, חטפתי מאבא סטירת לחי מצלצלת. זה היה מאורע כל־כך מיוחד במינו, עד שאני זוכר את הנסיבות עד היום. הרגשתי אשם נורא.
חוץ מהמריבות בין הילדים על עניינים של מה בכך - לרוב ביני לבין אחי, ובין אחי לאחותי הבכורה - אני חושב שהיינו משפחה הרמונית. ההורים השתדלו להתייחס לכל הילדים בצורה שווה - אם כי במאוחר הבנתי שזכיתי ביחס מועדף.
החיים המשפחתיים היו הדוקים וחזקים, אך הם לא התבטאו בחיבוקים ובנישוקים.
זה נראה לי טבעי לגמרי. המגע הגופני לא חסר לי. היה ברור לי שאוהבים אותי,
T
ולא הייתי זקוק להוכחות. בשנות בגרותי הביכו אותי גילויים ראוותניים של אהבה ורגשות. אני לא נוהג לחבק בני אדם (משום מין) ולנשקם, ובוודאי לא לטפוח על גבות. אני נבוך ומרגיש לא נוח כשאני הצד המקבל. בת זוגי רחל, שנהגה לבטא את כל רגשותיה במגע גופני, חדלה לצפות ממני שאשתנה בעניין זה. היא הפנימה, לדבריה, שזה לא אישי ושזו, כנראה, תוצאה של הדוגמה האישית שקיבלתי בבית.
מאז שאני זוכר היה לנו טלפון בבית. זה היה אז מכשיר יקר, סמל מעמד שהעיד על בעליו שהוא אדם אמיד. השתמשו בו רק למטרות חשובות, ועד היום יש לי התנגדות לקיים בו שיחות נפש ארוכות.
בכניסה לביתנו היה אינטרקום. שיא השיאים של המודרנה - גם זה היה אז חידוש גדול.
בכלל, אבי אהב מכשירים חדשים. היינו אחת המשפחות הראשונות בשכונה שבביתה היה רדיו, עוד באמצע שנות ה־20, זמן לא רב אחרי המצאתו. אחר כך הביא לנו אבא מכשיר סטריאוסקופ, שדמה למשקפת, וראו בו תמונה תלת־ממדית. כל עין ראתה תצלום שצולם בזווית קצת שונה מהאחר, וביחד זה יצר אשליה של שלושה ממדים, הרבה יותר חזקה מאשר בטבע.
למכשיר הזה היתה תרומה רבה על השכלתנו, ואולי גם על תפיסת עולמנו. היו לנו מאות תמונות מכל העולם, מהאי ספיצברגן בצפון עד ליבשת הקוטב הדרומי. לילדים של היום, הרואים את כל העולם בטלוויזיה, זה לא היה אומר כלום אבל בשביל ילדים בשנות ה־20, הרבה זמן לפני שהומצאה הטלוויזיה, זה היה חשוב מאוד.
לא פחות חשוב היה אלבום הבולים. אבי קיבל אותו במקום שכר טרחה מאדם שאת נכסיו כינס בהליך של פשיטת רגל. היו שם בולים יקרים למדי. אבי, אחי ואני הפכנו כולנו לאספנים שקדנים. כך למדתי להכיר ארץ בשם ״בוסניה־הרצגובינה״ ולחפש את מקומה באטלס. רות, אחותי השנייה, אספה ״פרסים״, בעיקר פרחים. יני,