החדר הסמוך לחדר הילדים בדירתנו בהאנובר היה חדר האורחים, שנקרא ״חדר האדונים״. (בדירה גרמנית לא היה ״חדר הגברות״.) בחדר זה עמד ארון הספרים בעל דלתות הזכוכית, ושלוש כורסאות מהסוג שג׳נטלמנים אנגלים היו מתרווחים בהן במועדוניהם, כשהם לוגמים מכוסות קוניאק עגולות גדולות ומוצצים את הסיגארים. ביליתי הרבה שעות בכורסאות אלה.
החפץ המרכזי באותו חדר - ובדירה כולה - היה ה״פונולה״, פסנתר אוטומטי.
היו מכניסים בו מגילה, שדמתה לספר תורה, ודורכים על דוושות. המגילה הסתובבה, והחורים שבה הפעילו את מיתרי הפסנתר.
פעם, כשהיו אורחים בבית, התיישבתי ליד הפסנתר, הסתרתי את המגילה המסתובבת והעמדתי פנים כאילו אני לוחץ על הקלידים. כששמעו האורחים את הצלילים של שוברט, לא ידעה התפעלותם גבול. איך מצליח ילד בן שמונה להפיק צליליים שמימיים כאלה! איזה גאון!
אבי היה מכור למוזיקה. בנעוריו ניגן בצ׳לו, אך זה היה לפני שנולדתי. פעמים רבות נרדמתי לצלילי המוזיקה של בטהובן, ברהמס או ואגנר, שאבי הפיק מן הפונולה בחדר השני.
ליד הפסנתר היו מסודרות שורות־שורות של מגילות - בטהובן, מוצרט, שומאן, שוברט, ברהמס, ליסט, שופן, ואגנר ועוד ועוד. עד גיל עשר שמעתי את כל היצירות האלה מאות פעמים, והן חרותות בזיכרוני גם עתה.
כאשר באנו לארץ, תפסה הפונולה מקום נכבד ב״ליפט״, על חשבון דברים שהיינו זקוקים להם, אולי, יותר. מכיוון שירדנו במהרה מנכסינו והפכנו לעניים מרודים, נאלצנו למכור אותה לחנות של כלי מוזיקה בסמטת בית השואבה בתל אביב. רק עכשיו אני מסוגל להבין איזה קורבן נורא זה היה בעיני אבי. לא שמענו עוד מוזיקה בבית. אבי לא הלך מעולם לקונצרט בארץ - הוא עבד קשה מדי, היינו עניים מדי, ואולי רצה להדחיק את הקורבן שהקריב.