ליד שולחן האוכל בהאנובר נועד למוזיקה מקום נכבד. זה היה אחד הנושאים העיקריים לשיחה, עד שעליית הנאצים דחקה הצידה כל נושא אחר, והפוליטיקה השתלטה על כל שיחה. עד אז דיברו בהרחבה על כל קונצרט חשוב ועל כל הצגה חדשה של אופרה. האנובר התגאתה בבית האופרה המפואר שלה ובהצגותיו. מובן שהמשפחה ביקרה בכל הצגת בכורה - הורי באולם, אחיותי ביציע העליון, הזול. אחי ואני היינו קטנים מדי מכדי להשתתף בחוויה.
אך אבוי - אין צדק בעולם. אני לוקה בחוסר שמיעה מוחלט. בנו של אדם כל־כך מוזיקלי, שגדל בבית שטוף מוזיקה, אינו יכול לשיר אף תווית אחת מבלי לזייף. אני שומע את המנגינה בראשי, והיא צלולה ואמיתית. אך כשאני מנסה לחזור עליה במיתרי הקול שלי, גם מומחים גדולים מתקשים לזהותה.
לכאורה, זה לא הטריד אותי. מגיל 14, כשיצאתי לעבודה, הייתי עסוק מכדי לדאוג לחינוכי המוזיקלי, וכאשר הצטרפתי לאצ״ל גם לא היה לי עניין בכך. המוזיקה לא חסרה לי. אך בדיעבד אני מבין שחוסר השמיעה גרם לי לנזק חמור. אדם בעל שמיעה מוזיקלית קולט שפות זרות על מבטאן. מי ששמיעתו המוזיקלית לקויה, כמוני, אינו מסוגל לדבר בשפה זרה מבלי שמבטא שפת אמו יבצבץ בכל מילה.
קללה זו ליוותה אותי בכל חיי: כשאני מדבר עברית (או אנגלית), בעלי שמיעה טובה מזהים את העקבות של מבטא גרמני. בניגוד לדן בן־אמוץ, ילד שהגיע מפולין והצליח להתחזות במשך עשרות שנים לצבר האולטימטיבי, נשארתי מזוהה כעולה שאינו שייך ל״חבר׳ה״ לגמרי, במאת האחוזים. אני מאמין שזה הפריע לא מעט - ולו רק באופן תת־הכרתי - לבני הארץ להשתכנע מדיבורי ומנאומי.
תוצאה אחרת היא שיש לי טעם מוזיקלי מעורבב מאוד, ״אקלקטי״ בלעז, המושפע מזיכרונות הילדות. אני ״שפוט״ של ״כרמן״ של ביזה ואוהב שירי עם איריים ורוסיים, אריות מסוימות של ״דון ג׳ובני״ של מוצרט ו״ריגולטו״ של ורדי, שירי ה״ביטלס״, הרקוויאם של פורה, הקונצ׳רטו לפסנתר ״הקיסר״ והסימפוניה התשיעית של בטהובן, מתיאום פאסיון של באך, שירי לכת מכל הסוגים, הפתיחה ל״טנהויזר״ של ואגנר (אבי העדיף דווקא את הפתיחה לאופרה אחרת של ואגנר, ה״מייסטרזינגר״). לא התפלאתי כשקראתי ביומנו של הרצל שבעת כתיבת ״מדינת היהודים״ בפאריס הלך מדי ערב לאופרה כדי לשמוע את ״טנהויזר״. אירוני הדבר, בהתחשב בעובדה שבמשך עשרות שנים היה אסור לנגן את המוזיקה של ואגנר ב״מדינה היהודים״, וגם כיום יש כאלה הממשיכים להחרימו.
כל חיי קינאתי קנאה עזה באנשים המסוגלים לנגן. כשהייתי בתנועת הנוער, שאלתי חצוצרה וניסיתי במשך יום שלם להוציא ממנה ולו צליל אחד. העליתי