אני מבוגר עכשיו ב־23 שנה מכפי שהיה אבי במותו. מוזר. בדמיוני, כשאני חושב עליו, אני עדיין ילד.
אבי היה הדמות הדומיננטית בילדותי. הוא היה הכול - אבא, מחנך, מופת אישי, דגם לחיקוי, מקור לא אכזב לידע.
שוב ושוב דחיתי את כתיבת הפרק הזה. אני פוחד מהמשימה. הרי מעולם לא התבוננתי בו מהצד, כאילו היה אדם רגיל. בשבילי היה תמיד ״פאפא״, האיש שאין שני לו.
אדם הוא תערובת של תכונות אביו ואמו. הטבע מערבב את הגנים, והאפשרויות אינסופיות. אני מניח שכל אדם חושב לפעמים: את זה ירשתי מאבא, או: את זה ירשתי מאמא. ולפעמים: השד יודע ממי ירשתי את זה.
אני ירשתי מאבי את הנטייה לנושאים עיוניים, את הסקרנות, את אהבת הידע. מאמי ירשתי את הגישה המעשית, את הנכונות להתמודד עם הדברים כפי שהם באים.
שניהם היו אופטימיסטים. אבל האופטימיות של אבי היתה שונה מאוד מזו של אמי. האופטימיות של אבי היתה אידיאליסטית. עד יומו האחרון האמין בטוב שבאדם. הוא האמין שניתן לתקן אותו, לתקן את החברה. אמי, לעומת זאת, היתה אופטימית מפני שלא דאגה בכלל ליום המחרת. היא היתה מוכנה לחיות את חייה מיום ליום.
האופטימיות של אבי היתה קשורה בכושר הבלתי־נדלה שלו להתלהב. אבי התלהב מרעיונות נשגבים, מספרים וממוזיקה, מהגות של פילוסופים, ממעשים ומחזון. הוא שמר על הסגולה הזאת עד יומו האחרון, ואני רוצה להאמין שהוא הוריש משהו מזה גם לי. יחד עם זה היה דאגן. הוא ראה את הסכנות שבכל מצב, ולקח תמיד בחשבון את המקרה הגרוע ביותר. מובן שתמיד הגיע לתחנה הרבה לפני צאת הרכבת.