אמי, שקראנו לה ״מוטי״(קיצור של מוטר, אם בגרמנית), לא דאגה בכלל. ״למה לחשוב תמיד על הכי גרוע?״ היתה מתריסה כלפי אבי. (אצל הזוג אבנרי, המצב היה הפוך: אני קיבלתי את חוסר הדאגה של אמי, רחל ״ירשה״ את הדאגנות של אבי - אף על פי שמעולם לא פגשה אותו.)
הדאגנות של אבי הצילה את חיי. היא גרמה לו להחליט, מיד עם עליית היטלר לשלטון, להסתלק מגרמניה, ארץ אבותיו ואבות־אבותיו. אילו היה זה תלוי באמי, היינו מן הסתם חולקים את גורל קרובינו, שנעלמו בשואה.
על ילדותו של אבי אינני יודע דבר. הוא מעולם לא סיפר, ואני קלטתי פיסה פה, פיסה שם.
הוא נולד בעיירה בקום בשנת 1888, בן בכור ליוזף ולינה אוסטרמן, הורים שמרנים בעיירה שמרנית. המשפחה לא היתה אמידה. היא חיה על משכורת סבי, מנהל בית הספר היהודי הקטן בעיירה. בפרוסיה של אז, פקידים ומורים חיו על משכורות צנועות - ועל כך היתה גאוותם. לא הכסף היה חשוב, אלא מילוי ה״חובה״.
הורי אבי קיימו הווי יהודי. המטבח היה כשר. אך מספר היהודים בעיירה היה קטן - כמאה נפשות - ולכן התנהלו הקשרים החברתיים עם השכנים הנוצרים. אבי, כמו שני אחיו הצעירים יותר, מקס והוגו, קיבל מגיל צעיר חינוך גרמני. כפי שהיה מקובל אז, הוא עבר אחרי ארבע שנות בית הספר העממי לגימנסיה. זה היה השלב המכריע בחינוכו. הוא היה תוצר של מוסד גרמני ייחודי: הגימנסיה ההומניסטית. בגימנסיה כזאת לא היתה המטרה העיקרית להעביר ידע שימושי, אלא לעצב את אופי התלמיד ולהקנות לו השכלה כללית רחבה. התרבות העתיקה עמדה במרכז. החל בכיתה הראשונה (כיתה ה׳) למדו לטינית, וכעבור שנתיים התחילו ללמוד יוונית עתיקה. רק לקראת סוף הלימודים למדו גם קצת צרפתית או אנגלית.
מהבית הביא אבי ערכים מוחלטים של יושר, צדק ואמת. בגימנסיה ינק את הערכים הקלאסיים של רומא: חוק וסדר, נאמנות וחירות. הוא למד בעל פה את נאומיו של קיקרו, ידע לתרגם לגרמנית את ספרו של יוליוס קיסר על כיבוש גאליה (״גאליה מתחלקת לשלושה חלקים...״) וקרא במקור את ה״איליאדה״ וה״אודיסיאה״ של הומרוס. ספגתי הרבה פתגמים לטיניים ויווניים מאבי עוד לפני שנשלחתי בעצמי, בגיל תשע וחצי, לגימנסיה הומניסטית, שם למדתי במשך חצי שנה, עד לבריחתנו מגרמניה.