בימינו, צעיר כמו אבי היה ממשיך בלימודיו באוניברסיטה ונעשה למרצה באחד ממדעי הרוח. אבל בימים ההם זאת היתה פריווילגיה של עשירים, ומשפחת סבי לא היתה די אמידה כדי לאפשר זאת. תחת זאת נשלח אבי לעבוד בבנק בעיר הגדולה, האנובר, וללמוד את העיסוק בניירות ערך תוך כדי עבודה.
בשנים הבאות עסק אבי בבורסה. נראה שהוא הצטיין בכך, אם לדון על פי הצלחתו הכלכלית לאחר מכן. עכשיו, כשאני חושב על כך, אני מתאר לעצמי שלא היה מאושר במקצוע הזה. אדם בעל נטיות הומניסטיות מובהקות, שדקלם את ״פאוסט״ בעל פה וניגן בצ׳לו בשעות הפנאי - איך הרגיש כסוחר בבורסה? כשתיאר לנו אחר כך את האווירה שם, את הצפיפות, את הצעקות של פקידי הבנקים, זה נשמע משעשע. אבל כשהגענו לארץ נדר אבי שלא לנגוע עוד לעולם בנייר ערך. נדר וקיים.
אהבתו הגדולה היתה ספרים. הספר שנחשב בעיניו מכולם, כאמור, היה ״פאוסט״ - לא רק החלק הראשון, הקל יחסית, אלא גם החלק השני, הארוך והמסובך, שקשה להבינו מבלי להיות בקי בכל מסתרי המיתולוגיה היוונית. עוד לפני שקראתי את היצירה, כבר ידעתי קטעים שלמים ממנה בעל פה, מפני ששמעתי אותם מאבי עשרות פעמים. הוא התלהב במיוחד מהחזון ה״ציוני״ של הספר, כאשר פאוסט, שמכר את נשמתו לשטן תמורת רגע של אושר, מוצא את האושר הזה ביישוב בני אדם על קרקע בתולה.
מבין הפילוסופים העריך את ארתור שופנהאואר. ספר נערץ אחר בבית היה הרומן של תומאס מאן, ״בית בודנברוק״.
אני חושב שכבר בנעוריו אבי לא התרשם ממה שאומרים עליו, ולא היה אכפת לו לעשות דברים חריגים. הוא החליט, לדוגמה, שאפו עקום מדי, ועבר ניתוח ליישור האף - דבר מאוד־מאוד לא רגיל בימים ההם.
אינני חושב שהיה בליין גדול. אך חבריו הצליחו לגרור אותו למסיבת ריקודים, שבה הכיר צעירה תוססת בשם הילדה אנגלשטיין, שהיתה גבוהה ממנו, בעלת שיער צבוע בצבע אדום לוהט ורקדנית נלהבת. במקצועה היתה מזכירה מדופלמת שעבדה בבנק, וצעירה ממנו בשש שנים. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, למרות היותם הפכים גמורים - ואולי בגלל זה - וב־1913 נישאו.
כעבור שנה, כשפרצה מלחמת העולם ה״ראשונה״ (שנקראה כך, כמובן, רק אחרי שפרצה ה״שנייה״), כבר היתה אמי בהיריון. אבי, אז בן 26, גויס. אך שיכרון