הורי קנו אז שני בתים ברחוב אלה - מספר 5 ומספר 7 - אחד לסבי וסבתי ואחד למשפחתנו הגדלה. בביתנו היו שתי קומות. למטה שכן המשרד של אבי, למעלה גרה המשפחה. העסקים שגשגו. אבי קיבל רישיון נהיגה וקנה מכונית, דבר נדיר בימים ההם, והמשפחה טיילה בסביבה, כך סיפרו לי, בשבתות ובימי א׳.
ההזדמנות הגדולה של אבי באה בשנת לידתי, 1923. אז התמוטט המטבע הגרמני בגלל השילומים הנוראים שהטילו המדינות המנצחות, ברוב טיפשותן, על גרמניה המובסת בחוזה השלום של ורסאי. המחירים זינקו לשחקים. אבי סיפר לי ששכירים קיבלו את שכרם בסופו של כל יום עבודה, תחבו את ערמות שטרי הכסף לשקיות ומיהרו מיד לחנויות לקנות את מצרכיהם, ביודעם כי עד למחרת המחירים יוכפלו.
לאיש כמו אבי, שהבין בכספים, היתה זאת הזדמנות פז. הוא דאג ללקוחותיו וגם עשה לביתו - קנה ומכר, מכר וקנה, והתעשר במהירות. כאשר הצליחה הממשלה לרסן לבסוף את האינפלציה הדוהרת, כבר היינו עשירים.
כאשר הכלכלה הגרמנית התייצבה, החלו העסקים בבנק של אבי להצטמצם. חוץ מזה השתוקקה אמי לחזור לעיר הגדולה. ב־1925, כשהייתי בן שנתיים, עזבנו את בקום ועברנו להאנובר, עיר מהגדולות בגרמניה, שם קנה אבי בית בן שלוש קומות בפרבר יוקרתי. הוא פתח ברחוב הראשי משרד לכינוס נכסים והחל מנהל מטעם בית המשפט עסקים שפשטו את הרגל.
יחד עם תכונות אחרות יורש אדם מאבותיו גם נטייה למחלות מסוימות. סבי, אבי־אבי, נאלץ לפרוש מעבודתו בגלל קשיים בשמיעה, שגם אני סובל מהם מזה כמה שנים. הוא גם סבל ייסורי תופת מאבנים בכליות. לשיכוך הכאבים ניתן לו מורפיום, והוא התמכר לתרופה זו, כפי שגילו לי מאוחר יותר בלחש.
גם אבי סבל קשות מאבנים בכליות, אך מחלתו נרפאה כשעלינו ארצה. כשהתחיל לעבוד עבודה גופנית קשה ולרכוב כל היום על אופניים, גרם הטלטול מן הסתם לאבנים לצאת מהכליות בדרך טבעית בעודן קטנות. זו, קרוב לוודאי, היתה אחת הסיבות לכך שאבי היה יותר מאושר בארץ מאשר בגרמניה.
ואשר לתורשה: פעם אחת, בחוזרי בשעות הקטנות של הבוקר ממסיבה בהרצליה, ואחרי שהלכתי כשעה ברגל בכביש עד שאסף אותי נהג רחום, תקפו אותי לפתע כאבים נוראים. התברר שיש לי אבן בכליה. במשך חודש שתיתי המון מים, האבן נעלמה ולא חזרה עד היום הזה.
בקיץ 1926 נסענו לחופשה לחוף הים הבלטי. היתה לנו מכונית - לוקסוס נדיר