- מסוג ״ברגמן״, עם גג מתקפל, גדולה דיה כרי להכיל את כל ששת בני המשפחה. בשפת הים שכרו ההורים ״סל ים״, כפי שהיה נהוג בחופים גרמניים - מין מושב מקורה עם תא להחלפת בגדים, הכול קלוע מקנים. קנו לנו כובעי ספנים (דומים לכובע טמבל שלנו, אבל צבעוניים) וכדור גומי צבעוני גדול, וזה היה נפלא. בדרך חזרה היה לנו פנצ׳ר. תיקנו אותו. היה לנו עוד פנצ׳ר, ותיקנו לנו גם אותו במוסך שמצאנו. ואז, כשקרה הפנצ׳ר הבא, זה נמאס לאבי לגמרי. השארנו את המכונית במוסך וחזרנו הביתה ברכבת.
טיול אחר הזכור לי היה בהרי הרץ. האנובר שוכנת בלב שפלה ענקית, ואנחנו, הילדים, לא הכרנו הרים. מראה ההרים הגבוהים, המזדקרים מתוך השפלה, מכוסים ביערות, היה חוויה מרגשת בשבילנו. טבלנו את ידינו במי המעיין הקרים והצלולים להפליא, שנבעו מצלע ההר. שתינו אותם מכוס פח טלסקופית המתקפלת בתוך עצמה, עוד כלי מהסוג שאבי, חובב החידושים, קנה לנו.
בתצלום מאותה החופשה אני יושב על ספסל, צמוד לאמי, ולידינו אבא, כשהמגבעת שלו מונחת על ברכיו וקווצת השיער המזדקרת - שהיתה סימן ההיכר שלו - בולטת מעל למצחו. בתמונה זו אני לובש חליפת מלחים לבנה עם מכנסיים קצרים, נעליים גבוהות וגרביים קצרים. ידי על ברכי, לא על ברכי אמי, ויד ימינה על מסעד הספסל, לא על כתפי. לא היה מקובל אצלנו לחבק זה את זה.
בהביטי אחורה, ברור לי שאלה היו ימים מאושרים. לא הייתי מודע לכך, כמובן. כשאתה מאושר, אתה יודע זאת על פי רוב רק בדיעבד. בזמן אמת, אתה מצפה לאושר שעוד יבוא, ואינך מודע לכך שאתה, בעצם, מאושר באותו הרגע.
חיינו חיים שקטים. לאבי היה משרד מכובד ברחוב גיאורג, רחוב העסקים המכובד ביותר בעיר, מול היכל האופרה (ומול האנדרטה לקורבנות השואה, בימינו). הוא הרוויח יפה והיה מכובד בקהילה. אבא שאפשר היה להתגאות בו, משפחה שחייה התנהלו על מי מנוחות. לפעמים ביקרתי אותו במשרדו, שבו שרר ריח הסיגרים היקרים שהוא אהב לעשן. עד היום אני אוהב את ריח הסיגרים.
המילה המתאימה ביותר לאבי היתה ״דווקא״. הוא היה דווקאי מובהק. הוא לא שחה עם הזרם. (האמת היא שהוא לא שחה בכלל - בניגוד לאמי, שהיתה שחיינית מצוינת. כששחתה בים בתל אביב, חיפש אבי הדאגן לא פעם את ראשה במרחקים, מבצבץ בין הגלים הסוערים.)
אני חושב שהדווקאיות מסבירה גם את העובדה שהיה ציוני מגיל צעיר. הוא