נולד תשע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון, וכבר בנעוריו הגיע למסקנה שהרצל צודק. להיות ציוני בראשית המאה ה־20 היה דבר יוצא דופן. (אילו התייצב הרצל לבחירות בקהילות אירופה, לא היה עובר את אחוז החסימה בשום מקום.)
הציונות של אבי התקבלה בחוג מכריו כעוד סימן לכך שהוא איש דווקאי, בעל דעה עצמית, המתעקש ללכת בדרך משלו. כאשר התחתן, אחת המתנות שקיבל היתה תעודה מצוירת של הקרן הקיימת, לפיה ניטע בארץ ישראל עץ על שם הזוג הצעיר.
מובן שלא העלה על דעתו לעלות בעצמו לארץ. (באותם הימים התלוצצו שציוני הוא יהודי האוסף כסף מיהודי שני כדי להעלות לארץ יהודי שלישי.) אבל ביום פקודה, כשהחליט שעלינו להסתלק מגרמניה, גרמה לו השקפתו הציונית להעדיף את ארץ ישראל על פני הארצות האחרות, שיהודי עשיר עוד יכול היה אז להגר אליהן. ועל כך אני אסיר תודה לו לעולם.
אני זוכר שהוזכרו באפשרויות גם פינלנד והפיליפינים. הפיליפינים נכבשו במלחמת העולם השנייה על ידי היפאנים, וכל האירופים שם סבלו ייסורי תופת. ואילו פינלנד היתה במלחמה בעלת בריתם של הנאצים, ומי יודע מה היה קורה לנו שם.
גם בדברים אחרים היה אבי איש של דווקא. היה אכפת לו מאוד מה קורה בזירה הפוליטית, אבל הוא שנא פוליטיקאים. הרעיון הסוציאליסטי היו קרוב ללבו, אבל הוא תיעב את המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית, שהיתה בעיניו חבורה של עסקנים. את התיעוב הזה העביר בארץ למפא״י.
בגרמניה ייחסו את הדווקאיזם והעקשנות של אבי למוצאו. בני וסטפאליה ידועים כאנשים עיקשים - ״בעלי גולגולת עבה״, בלשון המקום. כשכותבים עלי בעיתונים גרמניים, מציינים לא אחת שגם אני בעל ״גולגולת עבה״ בגלל מקום לידתי.