בואי מהר! הם צועדים עכשיו לתחנת הרכבת!׳ רצתי וגיליתי אותו בין הצועדים. הלכתי לצדו ונופפתי לו.״
כדי שאמי לא תישאר לבד עם התינוקת, ביקש אבי שתעבור לגור עם הוריו בעיירת מגוריהם, בקום. היא כבר הכירה את הורי אבי כשבאו לחתונה, ואחר כך ביקרה אצלם בחגים. כשגרה אצלם למדה מחמותה לנהל משק בית ולבשל. מאז היתה בשלנית נלהבת.
באחד הימים הציע לה סבי שתחפש לה עבודה, בזמן שהוא וסבתי ידאגו לתינוקת. ״למה שתשבי בבית באפס מעשה?״ במלחמה היה ביקוש רב לכוחות עבודה. בקום, אז עיירה בת 20 אלף תושבים, התגאתה בתעשיית המלט שלה. (שהיתה, אגב, שייכת למשפחת שטיין היהודית, שהיגרה לפני השואה.) אמי קיבלה שם עבודה במשרד.
כששמע אבי שהמנהל מזמין אותה מדי פעם לכתיבת מכתבים בימי א׳, הוא התמלא קנאה ודרש שתפסיק לעבוד. בנוסף על זה גם הסתכסכה עם חמותה, כשזו תפסה אותה משתמשת בסיר חלבי לבישול בשר. זה כבר היה יותר מדי. היא החליטה לחזור להאנובר, ושם נולדה אחותי השנייה, רות, לפני תום המלחמה. אבי שירת בצבא עד סופה.
כשהסתיימה המלחמה היה צורך לבסס פרנסה למשפחה המתרחבת. אבי שמע לעצתו של אביו, לחזור לבקום ולהקים בה בנק פרטי. המשפחה חזרה לעיירה, ושם נולדנו, אחי ואני. כשהייתי בן שנתיים חזרנו להאנובר, שם גרנו עד לבריחתנו.
אני משער שאלה היו השנים המאושרות ביותר בחיי אמי. היה לה בעל מצליח, ארבעה ילדים, ובית גדול. זאת היתה משפחה קלאסית, שבה ידע כל אחד מה מקומו, היחסים היו מובנים מאליהם והכול היה מסודר ובטוח. אבא היה ראש המשפחה והמפרנס, אמא ניהלה את הבית, הילדים למדו בבתי הספר, גדלו והתפתחו על פי נטיותיהם.
הכי הרבה אהבה אמי לסדר את הבית מחדש: להחליף את הרהיטים ואת מיקומם, לצבוע, לעשות מה שנקרא בארץ ״רמונט״. בימים כאלה היה אבי נעלם. הוא היה מגלה פתאום שעליו לנסוע באופן דחוף לעיר אחרת בענייני עסקים. (חוששני שבעניין זה אני הולך בעקבותיו.) הנאה אחרת שלה היתה טיפוח הגינה הקטנה שבחזית הבית והגדולה שמאחוריו. היא היתה אישה חזקה ועשתה הכול בעצמה, מבלי שנזקקה לעזרת גנן. הגנן בא רק פעם בשנה, כשהיה צורך לעטוף את עצי הפרי כדי להגן עליהם מפני צינת החורף.