תמונה שנחרתה בזיכרוני: אבי יושב על המיטה ומטלפן לידיד בשם שטרן, שעמו רב זמן מה לפני כן. מכיוון שאבי היה דעתן ועמר על עקרונותיו, הוא רב לא פעם עם אנשים בסביבתו.
״זהו ערב יום הכיפורים,״ אמר אבי בטלפון, ״אז אנא, בוא נתפייס. אני מבקש סליחה.״
זאת היתה היהדות של אבי.
המשפחה שלנו לא שמרה מצוות. לא תפילין, לא שבת, לא כשרות, כלום. אבל מהיום הראשון שעמדתי על דעתי ידעתי: אנחנו יהודים.
פעמיים בשנה הלכנו כולנו לבית הכנסת הגדול של העיר האנובר (הוא עלה באש בליל הבדולח) - בראש השנה וביום הכיפורים. אבי חבש צילינדר ולבש את חליפתו המהודרת ביותר, אמי את מיטב מחלצותיה. ארבעתנו, הילדים, רחוצים ומסורקים בקפידה. ביום הכיפורים לבש אבי בגדים לבנים, וכולנו צמנו, כמובן. בבית הכנסת עמדתי ליד אבי. ידעתי שאסור בשום פנים לפצות פה.
בפסח ערכנו את הסדר כהלכתו. מההתחלה עד הסוף. כילד הקטן במשפחה אמרתי את ״מה נשתנה״. זה לא היה קל, כי איש מאיתנו לא ידע מילה עברית. אבל ב״הגדה״ שלנו הופיע התרגום הגרמני ליד הטקסט העברי, ואבי, בנו של מורה יהודי, ידע לקרוא את הטקסט העברי. זכור לי טעמן הנהדר של הכופתאות שאמי בישלה מקמח מצות, והארוחה, במקומה הנכון בטקס, היתה טעימה מתמיד. את ה״חד־גדיא״ אמרנו בגרמנית (אני זוכר את המילים עד עכשיו), ״כי לעולם חסדו״ שרנו בעברית(בהברה אשכנזית).
ברבות הימים כתבתי לא אחת על ההשפעה ההיפנוטית של טקס הסדר, הפונה אל כל החושים - הראייה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש. על הרגשת הביטחון של הילד בחיק המשפחה המורחבת. על הזיכרונות השמורים ברבדים העמוקים ביותר והמקבעים את עולמו הרוחני לכל ימי חייו.