ההקפדה על הפסח היהודי לא הפריעה לנו לנהוג כמנהג הגויים בפסחא: לצבוע ביצים בצבעים שונים. הורי היו מחביאים אותן בלילה בגינה הגדולה שלנו, ואנחנו, הילדים הקטנים, חיפשנו אותן ביום בהתלהבות רבה בדשא ובין השיחים.
חגגנו גם את החנוכה. את הנרות, ״מעוז צור״ - גם כן בהברה אשכנזית אהבתי תמיד. רק פעם אחת התפתו הורי - אינני יודע מדוע - להציב גם עץ אשוח ולקשט אותו, כמו במשפחות השכנות. כשבא לבקרנו הדוד מקס והביע תמיהה כעוסה, התנצלה אמי. זה הרי רק בשביל הילדים. אבל הם לא חזרו על כך.
לכאורה היינו משפחה גרמנית. שם המשפחה שלנו - אוסטרמן - היה שם גרמני מובהק, לא ״שם יהודי״. כולנו נשאנו שמות פרטיים גרמניים, וגם שמה העברי של אחותי רות היה מקובל אז כשם גרמני. לכולנו היו עיניים כחולות ושיער בהיר. גרנו בשכונה שלא חיו בה כמעט יהודים. אנשים שהכירו את אבי רק באופן שטחי לא ניחשו שהוא יהודי.
אבל היינו מודעים בכל רגע לכך שאנחנו יהודים, ובזנו ל״מתבוללים״ שניסו להסוות את מוצאם.
התודעה היהודית שלנו באה מאבי, שגדל בבית יהודי. אביו ניהל את בית הספר של הקהילה הקטנה בעיירת הולדתי, וממילא היה גם הסמכות הדתית היחידה במקום. היהדות שינקתי עם חלב אמי - או, נכון יותר, מדברי אבי - היתה עניין של מוסר. משחר ילדותי למדתי לסלוד מאלימות מכל הסוגים, מלחמות ותגרות. ״החכם יותר מוותר״ - את האמרה הזאת שמעתי מאות פעמים, בכל פעם כשרבתי עם אחי.
להיות יהודי התבטא גם בבוז לספורט ולכל התחרות גופנית. הדבר הכי חשוב היה לקרוא ספרים, לרכוש השכלה, להיות יותר חכם מאחרים, לשחק שחמט, לשמוע מוזיקה. ולקרוא. לקרוא. לקרוא.
כיהודים, הרגשנו, היה עלינו לשמש דוגמה לאחרים בהתנהגותנו, בהתנחלותנו המוסרית, ביושר. היה עלינו להיות יותר טובים מאחרים. להצטיין יותר.
כיהודים אסור היה לנו לעשות דברים שיעוררו ״ךישעס״(רשעות, אנטישמיות) בקרב הגויים. להיות מודעים תמיד לכך שאם נבלוט לרעה, יאשימו את כל היהודים. כאשר באה הדודה אלזה, אחות אמי, לביקור מברלין, ואמי ישבה איתה בקפה ״קרפקה״ במרכז העיר, ביטא אבי את כעסו בחריפות. לשבת בבית קפה? באמצע יום עבודה? ועוד במעילי פרווה?! מה יגידו הגויים? שהיהודים מתבטלים כאשר גרמנים קשי יום עמלים? הרי זה יגרום ל״רישעס״!