הכול ב־2.6% של הקולות וב־12 מושבים ברייכסטאג. והנה, כעבור שנתיים בלבד, הפכו לפתע למפלגה השנייה בגודלה במדינה, עם 6,409,600 מצביעים, 18.3% של הקולות ו־107 מושבים ברייכסטאג.
ליד שולחן המהגוני הגדול בחדר האוכל של המשפחה החלה הפוליטיקה דוחקת הצידה את הנושאים הרגילים - קונצרט, ספרים, חוויות הילדים בבתי הספר שלהם ורכילות על מכרים. הפוליטיקה מילאה את חיינו. נשמנו פוליטיקה, שתינו פוליטיקה, אכלנו פוליטיקה. זה נשאר אצלי עד היום.
האנובר לא היתה עיר סוערת. אף שהיתה עיר תעשייה, והיו בה כמה מבתי החרושת החשובים ביותר במדינה, היא היתה גאה באופי הבורגני השקט שלה - עיר מיושבת בדעתה, ללא יצרים לוהטים, זרה לכל סוג של קנאות. על אף שהיתה שייכת לפרוסיה, היא התגאתה בעבר הנפרד שלה. (לפני שנכבשה על ידי פרוסיה, היתה בירה של ממלכה עצמאית, ובית המלוכה שלה סיפק גם מלכים לכס המלוכה הבריטי.)
לכן ראתה העיר רק מהדורה חלשה של היצרים, שהחלו קורעים את גרמניה לגזרים. הרפובליקה הוויימארית, שקמה בסוף מלחמת העולם הראשונה על חורבות המשטר הקיסרי(ושנקראה כך על שם העיר שבה חוברה חוקתה) היתה נתונה במשבר אנוש.
אני, הילד, הבחנתי בעיקר בסימנים החיצוניים. ברחוב גדל מספר לובשי המדים. מדי הצבא הקטן כמעט ולא נראו אז, אני זוכר שפעם באתי הביתה נרגש ונפעם וסיפרתי שראיתי גנרל יוצא ממכונית. לקצינים הבכירים היו פסים אדומים לאורך צדי המכנסיים.
אבל נדמה שהמדינה כולה התחילה פתאום ללבוש מדים. זה היה מרגש, כי ילדים בגרמניה של אז אהבו מדים. הם ראו אינספור תמונות של הצבא הגרמני במאות הקודמות, שבו כל חיל לבש מדים צבעוניים משלו - עשרות סוגים של חיל רגלים וחיל פרשים, שאת כולם למדנו להכיר בגיל צעיר.
קשה לתאר את פולחן הצבא, ששלט בגרמניה גם בימי הרפובליקה הוויימארית. פעם בשנה נערכה בעיר חגיגה מסורתית - ״חג הקלעים״ שהיה כנראה אופייני להאנובר. אזרחים רבים היו חברים באגודת הקלעים, וביום החג לבשו מעין מדים, עם מגבעת ירוקה ובה נוצה. אני זוכר את התהלוכה האחרונה לפני עליית הנאצים: בראש הוסע במכונית זקן מופלג, במדים הססגוניים של תקופת הקיסר. בקהל הרב שהתאסף על המדרכות עבר רחש: זה היה פלדמרשל אוגוסט פון־מאקנזן, שפיקד על הצבא הגרמני בחזית ארצות הבלקן במלחמת העולם(הראשונה, כמובן).