חופש הצבעה. ראוי לציון שגם בבחירות האלה, בצל הטרור הנאצי, אחרי שרבים ממנהיגי המפלגות נאסרו, לא זכה היטלר ברוב מוחלט. 17,277,000 גרמנים, 43.9 אחוזים של הבוחרים, הצביעו בעדו. את שאר המלאכה עשו הגסטאפו, מחנות הריכוז, ״מעצר המגן״ ו״נורה בשעה שניסה לברוח״ - הכול מילים שלמדתי בימים ההם.
קצת לפני זה הצטרפתי לתנועת נוער ציונית בשם ״וךק־לויטה״(״אנשי עמל״ או ״אנשי יצירה״).
פעם־פעמיים בשבוע לבשתי חולצה אפורה עם כותפות והלכתי ל״פעולה״. היו לנו דגלון וסמל - איזמל המנסה לבקוע עיגול. הרעיון: כל עוד העיגול שלם, האיזמל אינו מצליח לפרוץ אותו.
שרנו רבים משירי תנועות הנוער הגרמניות, שנסבו בעיקר על התשוקה הגרמנית לנדוד.
אך בעיקר שרנו שירים עבריים - שפה שאיש מאיתנו לא הבין ממנה מילה. אבל אני זוכר את המילים העבריות: ״נפול נפלה תוך השדה / שירת קוצרים אדירה. / השיבולים המוזהבות / כורעות קורסות עם השירה. / איספו ברכת אדוני / מן ההר ומן הגיא...״ קראנו בגרמנית סיפורים על השומרים הגיבורים בארץ ישראל, שמענו על יוסף טרומפלדור הגידם.
בימי א' יצאנו לטיולים בסביבת העיר. לכל טיול קדם מאבק עם ההורים. אחרי הכול, הייתי בקושי בן תשע. כל טיול כזה היה חוויה. היינו צועדים בסך ובשירה במשך שעות בנוף המישורי, כשהדגלון המשולש מתנוסס לפנינו על חנית. מדי פעם פגשנו בקבוצות מתנועות אחרות. הגרמנים אהבו ״לצעוד״.
לפעמים הרשו לנו ההורים למשוך את הטיול על פני יומיים. אני זוכר לילה שבו ישנו תחת שמיכותינו ליד טחנת רוח עתיקה. באמצע הלילה הגיעה קבוצה של צועדים מבוגרים, וקול גרמני שאל ברוח טובה, בדיאלקט עממי עבה: ״הי, מה זה התחתונים האלה?״ הוא התכוון לדגלון, שעליו היתה גאוותנו.
פעם נתקלנו בדרך בקבוצה של ״נוער היטלר״. למרבה המזל, הם לא הבחינו בכך שאנחנו יהודים.
באביב 1933, כמה שבועות אחרי שהיטלר הגיע לשלטון, נשלחתי - כפי שכבר סיפרתי - לגימנסיה ההומניסטית, שנת הלימודים הגרמנית התחילה בפסחא. אינני זוכר את חברי לכיתה, מלבד שלושה. שניים מהם היו תאומים, שני ילדים