ג׳ינג׳ים זהים לחלוטין, ועברו שבועות עד שלמדתי להבחין ביניהם. אז נוכחתי לדעת שאחד מהם נחמד מאוד והשני לגמרי לא. השניים היו האטרקציה של הכיתה, לא רק מפני שהיו תאומים, אלא גם מפני שאביהם היה קצין ברייכסווהר המהולל. כולנו חגגנו כאשר הועלה לדרגת ״ריטמייסטר״ - סרן בחיל הפרשים.
התלמיד השלישי הזכור לי היה ילד בשם רודי, שהתפרסם לימים בשמו המלא, רודולף אוגשטיין. התיידדנו מפני ששנינו היינו קוראי ספרים, ולא הצטיינו בהתעמלות. לפעמים ליוויתי אותו עד לפתח ביתו, ברובע הישן של העיר. נראה שהוא גם ביקר בביתי, כי כעבור עשרות שנים עוד נזכר בעוגת הפירות שאמי אפתה. הקשר בינינו נותק, כמובן, כאשר משפחתנו ברחה מגרמניה, אך התחדש כעבור עשרות שנים. עוד אספר על כך בהמשך.
לימים תהיתי לא אחת על גורלם של חברי לכיתה. רובם הגיעו לגיל 18 בראשית מלחמת העולם השנייה, ובוודאי גויסו וחלקם - בבוגרי גימנסיה - נשלחו לקורס קצינים. יש לשער שרבים מהם נספו או נפצעו במלחמה. ואני תמה כמה מהם שירתו באס־אס.
המשטר הנאצי חדר לכיתה שלי בהדרגה, וממש על בהונות הרגליים.
באחד הבקרים נכנס האדון הסה לכיתה ובמקום להגיד ״בוקר טוב, ילדים״ הרים את יד ימינו ואמר ״הייל היטלר״. בגמר הלימודים באותו יום קרא לי האדון הסה אליו, וכשהיינו לבדנו בכיתה אמר: ״אל תיקח את זה ללב. אני צריך למלא הוראות, אך מבחינתי שום דבר לא השתנה. אם מישהו יעשה לך צרות מפני שאתה יהודי, בוא מיד אלי.״
ב־1 באפריל לא הלכתי לבית הספר. אבי הודיע למורה שאינני מרגיש בטוב. הסיבה האמיתית היתה אחרת: באותו יום הכריז גבלס, שר התעמולה הנאצי, חרם על כל בתי העסק היהודיים בכל רחבי גרמניה, בתגובה על החרם שהטילו יהודי אמריקה על גרמניה. אבא חשש שיתגרו ביהודים, והחליט להשאיר אותי בבית. אבל זה נגמר באותו היום, ולמחרת נמשכו החיים כרגיל.
באחד הימים נלקחה כל הכיתה לראות סרט. הוא נקרא ״גרמניה שותתת דם״, וניסה להמחיש את העוול הגדול שעשו המדינות המנצחות לגרמניה המובסת בתום מלחמת העולם הראשונה. אני זוכר היטב תמונה אחת: מפה של גרמניה, כאשר מכל העברים באות ידיים וקורעות ממנה חלקים. מסביב לארץ שותתת הדם שנותרה נמתחה גדר תיל.
אגב, התיאור הזה לא היה מיוחד לנאצים. עוד בתקופת ויימאר היו תלויות