בכל הכיתות מפות של המדינה, ולה שני גבולות: קו ירוק, שסימן את גבולות המדינה מאז המלחמה, וקו אדום, שהנציח את הגבולות שלפני המלחמה. בין שני הקווים היו חבל אלזאס, שסופח לצרפת, שלזיה העילית וחבל פוזנן, שסופחו לפולין, ועוד חבלים שסופחו כשלל למדינות השכנות.
הנוף האנושי השתנה לנגד עינינו. באחד הימים, כשאבי עבד במשרדו ברחוב הראשי, קראה לו אחת המזכירות: ״אדון אוסטרמן, בוא מיד לחלון!״ בחוץ נערך מצעד נאצי, ובין כל בעלי החולצות החומות צעד בגאווה אחד מלקוחותיו של אבי, שהיה גם ידידו האישי, לבוש בחולצה חומה והסרט האדום של צלב הקרס על זרועו.
פעם אמר מישהו לאבי, תוך כדי שיחה: ״את כל היהודים צריך להרוג!״ אבי הזדקף: ״תסלח לי, אבל גם אני יהודי!״ אמר. האיש הסמיק והתנצל: ״תמיד חשבתי שאתה נוצרי. אתה לא נראה כמו יהודי!״ אבל אבי לא התפייס: ״גם אם חשבת כך, אסור לך לדבר כך!״
אחד הדיירים בבית שלנו היה גמלאי קשיש של השירות הדיפלומטי, שהיה בעבר קונסול בשנחאי. אחרי עליית ״הקואליציה הלאומית״(הנאצים ושותפיהם מהימין) לשלטון, ביקש דשות לתלות דגל במרפסת דירתו הפונה לרחוב - לא דגל צלב הקרס, אלא הדגל השחור־לבן־אדום של הקיסר, שהפך לדגל הימין השמרני. אמי נתנה לו את הרשות - וכי היתה לה ברירה? למחרת בא הדוד מקס בהתרגשות גדולה ושאל אם השתגענו ותלינו את הדגל. הוא נרגע רק כשאמי הסבירה לו שלא אנחנו תלינו אותו, אלא הדייר.
בשיעור הזמרה נהגנו לשיר שירי עם, שחוברו על ידי גדולי המשוררים הגרמנים והולחנו על ידי גדולי המלחינים, כמו שוברט. בהדרגה חדרו לשיעור שירים אחרים לגמרי - שירי התנועה הנאצית. למשל, שיר סוציאליסטי ותיק אומץ על ידי הנאצים, ובמקום ״אחים לשמש, לחופש״ בא טקסט חדש: ״פעם היינו סוציאליסטים, עכשיו אנחנו נציונל־סוציאליסטים.״ אני זוכר את כל מילותיו של שיר פופולרי אחר: ״השחר בוקע, ראו נא, אחים! / הקץ לאימה וצלמוות! / מול כל הבאות נעמוד דרוכים / יחדיו, בחיים ובמוות. / חדלו מן הריב המפלג את עמנו / הן דם גרמני עוד זורם בעורקינו! / אל הרובה! / אל הרובה!"
באחד הימים בא ורנר אחי הביתה, כשהוא ממרר בבכי. הוא לא למד בגימנסיה הומניסטית, כמוני, מפני שלא היה לו ראש לדברים עיוניים, אלא בתיכון מקצועי. הורי דובבו אותו, ואז סיפר שבשיעור הזמרה הושר שיר נאצי, ובו המילים, ״כשדם יהודי ניתז מהסכין / מצבנו ישתפר ללא היכר!״