אני זוכר את הרגשת ההקלה האדירה, בשעה שעברנו את הגשר על הריין. ניצלנו!
את מרבית היום בילינו בנדודים ברכבת. בשביל ילד, שזה עתה מלאו לו עשר,
זו היתה הרפתקה גדולה, מלווה בהרבה פחד.
תשעה חודשים לפני כן הגיעו הנאצים לשלטון. כמה שבועות הספיקו לאבי כדי להחליט לנטוש את גרמניה לצמיתות. כעבור שנים סיפרה לי אמי שנקודת המשבר היתה אירוע בבית המשפט, כשאחד המזכירים קרא לעבר אבי: ״אדון אוסטרמן, נוכחותך כאן איננה רצויה עוד!״ אבי התרגש ונעלב עד עמקי נפשו. בו־ביום אמר לאמי: ״אני לא נשאר פה! אני עוזב!״ העלבון שהוטח בו באותה תקרית היה מבחינתו בלתי־נסבל.
לאן להגר? כמשפחה אמידה, עוד היתה לנו בחירה. שתי הארצות המושכות ביותר היו פינלנד והפיליפינים, אך אבי הכריע בעד פלשתינה. הוא היה ציוני מנעוריו, אם כי עד אז לא עלה על דעתו להגר לשם בעצמו.
ככל שהתקרב מועד היציאה, גברו החששות בלב אבי. היה לו שותף נוצרי, האדון האן, ובנסיבות שנוצרו עם הקמת המשטר הנאצי, הוא נראה כאיום. די היה בהלשנה על אבי לגסטאפו כדי לשולחו למחנה ריכוז, מה שהיה מאפשר לשותף להשתלט על כל רכוש הפירמה.
לכן תוכננה ההגירה בחשאי. אנחנו, ארבעת הילדים, הושבענו שלא להזכיר את תוכניתנו לאיש. וכך, בשעה שגמעתי בצמא כל פיסת מידע על ארץ ישראל, לא סיפרתי על כוונתנו לאף חבר בגימנסיה, ואפילו לא לחברי בתנועת הנוער הציונית. שמרתי על הסוד עד לרגע האחרון ממש.
קרובי המשפחה ידעו על כך, כמובן. אני זוכר סצנה בחדר האורחים שלנו: דודי מקס, דודתי לוטה ושתי בנותיהם, אילזה והנלורה, ועוד כמה אנשים, כולם מתריסים נגד אבי שהוא משוגע. וכי מה יכול לקרות לנו? טוב, אולי יגרשו כמה יהודים פולנים, שמלכתחילה לא היו צריכים לבוא הנה. אבל אנחנו, גרמנים