ותעביר את הרהיטים לידי הקונים. היא היתה טובה בדברים מעשיים כאלה. היא רק ביקשה שאבי ייקח איתו את אחי, שהיה ילד שובב. אני, הילד ״הטוב״, נשארתי איתה. נותרנו לבדנו.
כשהגיע היום הגדול, כבר ידענו שהשותף המאיים הריח שקורה משהו: הוא טלפן לאמי ואיים עליה. ״הודיעו לי שבעלך עבר את הגבול לצרפת!״ צעק, ״אני לא אתן לך לעזוב! יאסרו אותך!״ אמי, בניגוד לאבי, הדאגן הגדול, בדרך כלל לא פחדה מכלום, אבל אחרי אותו טלפון, גם היא התחילה לפחד.
למחרת, השכם בבוקר, לקח אותנו הדוד מקס לתחנת הרכבת. שם כבר חיכה לנו אחד מעובדי הפירמה ואמר לה שעליה לבוא מיד למשרד, כי פקידי המס רוצים לחקור אותה על העלמת מסים. ״מה לי ולמסים?״ שאלה אמי. ״אני בסך הכול פקידה!״
הפקיד הלך להביא את המסר לבוס שלו, ואנחנו עלינו ברציף צדדי לרכבת איטית שנסעה בכיוון ההפוך. זאת היתה הרפתקה גדולה. לא לקחנו איתנו מזוודות. באחת התחנות ירדנו ועלינו בחיפזון לרכבת אחרת, ואותה החלפנו ברכבת המהירה לצרפת.
כעבור כמה דקות הבחינה אמי ששכחה את מעיל הפרווה היקר שלה ברכבת הקודמת. הפעם היא דאגה באמת, והודיעה על האבדה לקונדוקטור. החל מרוץ מטורף בינינו ובין הפרווה. היעילות הגרמנית הופעלה במלוא תפארתה, ובאחת התחנות הבאות כבר המתין לנו המעיל.
בתחנת הרכבת בפרנקפורט חיכה לנו בן דוד של אמי, הייני, שאמי הודיעה לו על בואנו. הוא הפציר בנו להישאר כמה ימים בביתו. אבל היא סירבה. ״עד שאעבור את הגבול לא אהיה שקטה,״ אמרה.
המשכנו בנסיעה. בינתיים ירד הלילה. המרחק בינינו ובין הגבול הלך והצטמצם, והמתיחות שלי הלכה וגברה. האם הבחין השותף הרע בהיעלמותנו? האם הלך לגסטאפו? האם ימתינו לנו שוטרים או אנשי אס־אם בגבול?
הרכבת עצרה בקאל, עיר הגבול הגרמנית. שוטרים במדים עלו לרכבת, עברו מקרון לקרון, בדקו דרכונים. שוטר נטל מידי אמי את הדרכון הגרמני שלה. עצרתי את נשימתי. הוא עיין בו במשך כמה שניות, שנראו כנצח, ואז החזיר אותו בחיוך אדיב ואמר, ״הכול בסדר.״
אט־אט החלה הרכבת לנוע. היא עברה את הגשר - המעבר לצרפת, לחיים, לחופש. נשמתי נשימה עמוקה. עד היום מהווה צרפת בשבילי את סמל החופש, תזכורת לאותו רגע גורלי.
בינתיים קבע אבי פגישה עם אחותי רות, בתחנת הרכבת של סטרסבורג. יותר מאוחר היא סיפרה לנו שמצאה את עצמה, לבדה, בתחנת הרכבת של עיירה נידחת,