נושאת מזוודה כבדה, בלי יכולת לתקשר עם הסביבה, אובדת עצות. היא זוכרת שחייל צרפתי ריחם עליה, לקח אותה תחת חסותו, סחב את מזוודתה והביא אותה בביטחה לתחנת סטרסבורג, העיר הצרפתית הסמוכה לגבול, שבה היו אמורים להמתין לנו אבי, אחי ואחותי רות. ידענו את שם המלון שבו הם התאכסנו, וגם מצאנו אותו. אך כאן החל החלק הקומי - מין סיום ראוי ליום גדוש ההרפתקות. שוער הלילה של המלון לא ידע מילה גרמנית, ואנחנו, אמי ואני, לא ידענו כמובן מילה צרפתית. הוא לא שמע על מסיה אוסטרמן, ומסיה אוסטרמן גם לא היה רשום.
אמי המעשית דחפה אותו הצידה. עברנו לאורך מסדרונות המלון. בדקנו את זוגות הנעליים שעמדו לפני דלתות החדרים, מוכנים לצחצוח. התגלית היתה שלי. ״הנה הנעליים של אבא!״ קראתי. פרצנו לחדר, ומשפחת אוסטרמן התאחדה.
אני חושב שנרדמתי מיד.
למחרת היום הסתובבנו קצת בעיר, שעליה קראתי כל־כך הרבה בספרים על מלחמות גרמניה־צרפת. בבית הספר למדתי את שיר הצבא הגרמני: ״הוי סטרסבורג, הוי סטרסבורג / העיר הנפלאה / קבורים בך כל־כך הרבה חיילים...״ מה שהרשים אותי הכי הרבה היה מראה המוני החיילים הצרפתים בעיר. בייחוד הרשימו אותי החיילים השחורים. נדמה לי שהם היו השחורים הראשונים שראיתי בחיי.
את הדוד הוגו לא פגשתי. אבי רב איתו. הסיבה היתה, כנראה, שהוא דרש שנישאר בצרפת, במקום לעלות לארץ ישראל. הוא הפך לצרפתי לכל דבר, איש לא ידע שם שהוא יהודי. חוץ מזה, אשתו הנוצרייה גנבה את הכסף ששלח אבי מגרמניה לרות. לא ראיתי את הדוד הוגו מעולם: הוא נעלם בשואה, כאשר סטרסבורג וכל חבל אלזס סופחו לגרמניה.
מסטרסבורג נסענו ברכבת לליון, כדי להיפגש עם אחותי הבכורה, יני, שלמדה רפואה.
גם יני, כמו הדוד הוגו, רצתה שנישאר בצרפת. ״מה יש לכם לחפש בפלשתינה?״ שאלה, ״זו ארץ לא תרבותית! אין שם לא תרבות ולא כלום!״
שהינו בליון שבוע, הימים האחרונה של משפחתנו באירופה. מליון נסענו למרטיי. בתחנת הרכבת עמד איש זר וצעק בקולי קולות: ״אוסטרמן! אוסטרמן!״ זה היה פקיד של חברת ספנות, שהוביל אותנו ישר לנמל. בדרך ראיתי ברחוב עגלות עמוסות בצדפים, וסביבן אנשים שבלעו את הצדפים בעודם בחיים.
זה היה הזיכרון האחרון שלי מצרפת. בנמל כבר המתינה לנו האונייה ״ספינקס״, שהפליגה בקו מרסיי־אלכסנדריה־יפו־ביירות־חיפה.
הפרק הראשון בחיי הסתיים.