זה היה רגע מכריע בחיי, הרגע שבו נולדתי בפעם השנייה.
באותו יום בנובמבר 1933, שבו דרכתי לראשונה על אדמת הארץ, נשרו ממני עשר השנים שקדמו לו.
חיים חדשים התחילו.
האונייה ״ספינקס״ הטילה עוגן במרחק מה מהחוף. ליפו לא היה נמל עמוק מים, אלא רק מזח לסירות. כאשר הורד כבש האונייה, הגיעו אליו סירות גדולות, ובהן סווארים ערבים חסונים, בעלי שפמים גדולים ותרבושים אדומים - מראה מפחיד להרבה אנשים, שהכירו עד אז רק אירופים לבנים בחליפות.
ירדנו בכבש, קפצנו אל הסירה, והסוורים ניווטו אותה על הגלים הגועשים, בין סלעים מסוכנים שהזדקרו מתוך המים. על החוף, במחסנים גדולים, המתינו פקידי ההגירה הבריטים.
במרוצת השנים עברו מאות אלפי עולים תהליך זה, ולרבים מהם יש סיפורים מהחוויה המרגשת. אמה של רחל אהבה לספר איך עמדה על סיפון האונייה, כשרחל בת השנתיים בזרועותיה, מסתכלת בבעתה למטה על הגלים והסירות המתנדנדות, כשהבחינה בסוואר ״שחור ענק״ עומד ממש מתחתיה, זרועותיו פשוקות והוא מאותת לה לזרוק לו את הילדה. ״הרגשתי כזאת בחילה מהאונייה המתנדנדת וראיתי את הסולם שצריך לרדת בו עם התינוקת שבאמת שמטתי אותה אליו. הוא תפס אותה כשהוא צוחק עם המון שיניים, גם רחל צהלה. היא חשבה שזה משחק וביקשה עוד פעם.״
לאה רבין, שאף היא עלתה כילדה מגרמניה, סיפרה לי פעם שהרוח העיפה את הכובע רחב התיתורת מראשה אל הים. כל מה שהיא זוכרת מהרגע הראשון שלה בארץ ישראל היה שצעקה בגרמנית: ״מיין הוט! מיין הוט!״(״הכובע שלי! הכובע שלי!״)