נמל יפו, שכמעט ולא השתנה מאז, אף שזה הרבה שנים לא מגיעות אליו אוניות, נשאר מקום חביב עלי עד היום.
אחרי בדיקת הדרכונים וה״סרטיפיקט״ יצאנו משערי הנמל. העיר יפו התגלתה לי בכל הדרה.
קשה לי לתאר את האושר שהרגשתי. ילד בן עשר, שהכיר כל חייו רק את העיר הגרמנית השקטה והמסודרת, פגש לראשונה עיר ערבית.
זה היה מסעיר. כיכר מלאה כרכרות. המוני אנשים בלבוש מזרחי אקזוטי, שרוואלים טורקיים, גלביות ערביות, תרבושים גבוהים, כפיות ועקאלים. אנשים שדיברו־צעקו בשפה גרונית זרה לאוזן. תערובת של ריחות - תבלינים, מאפים, גללי סוסים ועשן נרגילות - שלא הכרתי. חנויות ללא חלונות ראווה, שהציגו את מרכולתן הצבעונית. רוכלים שהציעו בוזה (גלידה), רחת לוקום ותמרינדי, משקה חום שהמוכר בעל התרבוש יוצק ממכל נחושת גדול שעל גבו לכוס על ידי כיפוף גופו. העגלונים שהתחרו ביניהם בקולי קולות על הזכות להסיע אותנו, וניסו לחטוף בכוח את המזוודות מידינו.
ים של רשמים חדשים, והכול שונה ומשונה כל־כך! זה היה משכר. הייתי מאושר.
נזכרתי בחוויה הזאת הרבה פעמים, מפני שהיא היתה מנוגדת לחלוטין למה שעבר על עולה חדש אחר, שהגיע לאותו המקום דור לפני כן, ונתקל באותה התמונה בדיוק. דוד גרין, שנקרא אחר כך בן־גוריון, הגיע הנה ב־1906, כשהיה בן 20, וחש סלידה כשנתקל במראה זה. הזאת ארץ אבותינו? שאל את עצמו בתדהמה. נראה שעד אז כלל לא עלה על דעתו שזו ארץ מזרחית, ערבית. הוא לא השלים עם עובדה זו מעולם.
באוזני הביוגרפית הראשונה שלו, ברכה חבס, תיאר בן־גוריון את החוויה כך: ״הירידה בחוף יפו, בסירות הערבים הסוחבים ומטלטלים וזורקים אנשים וחפצים בקולי־קולות, בשפה זרה ומוזרה ובתנועות־ידיים מזרחיות - לא היתה מן הדברים הקלים והנעימים ביותר. אכן, הפגישה הראשונה עם אדמת הארץ לא היתה פיוטית כלל.״
והוסיפה חבס: ״בספרות העלייה השנייה פזורים תיאורים רבים עזי־צבעים של הירידה המדהימה בחוף יפו. נוסף על הספנים והסבלים הערביים... היו מחוסרי־עבודה מבלים שעות וימים בנמל, נדחקים ונדחפים בסמטאות יפו הצרות והמלוכלכות...״
תגובות שונות אלה ברגעים הראשונים במולדת החדשה כבר ניבאו אולי את היחס השונה ל״בעיה הערבית״, שגרם ברבות הימים לעימותים חריפים בין בן־גוריון לביני.