הכרכרה הערבית הביאה אותנו לתל אביב. אינני זוכר דבר מהנסיעה הזאת. נראה שתל אביב לא עשתה עלי רושם באותה פגישה ראשונה. לאבי היתה רק תשוקה אחת: להגיע מהר ככל האפשר לחיפה. ירדנו מהכרכרה והמתנו לאוטובוס בתחנת האוטובוסים הבינעירונית, ששכנה אז בתחילת שדרות רוטשילד.
בקיוסק הסמוך ראינו ערמה של תפוזים. בגרמניה כמעט ולא היו תפוזים פירות מיובאים מהדרום עלו ביוקר רב. קנינו 14 תפוזים בגרוש - אני זוכר את זה היטב - וזללנו אותם עד שהגיע האוטובוס.
הנסיעה מתל אביב לחיפה היתה ארוכה ומייגעת. בימים ההם עברה הדרך בפתח תקווה, כפר סבא, טול כרם, שכם, ג׳נין ועפולה. משהו כמו ארבע שעות, עם ההפסקות. נרדמתי, ועל כן אינני זוכר איך הגענו לחיפה ונכנסנו למלון קטן ברחוב הרצל בהדר הכרמל.
מה הרגישו הורינו באותו יום? פעמים רבות ניסיתי לתאר זאת לעצמי.
אבי היה בן 45, אמי בת 39, מטופלים בשלושה ילדים (שכן אחותנו הבכורה נשארה בצרפת). בכל שנותיהם חיו חיים נוחים ובטוחים, על פי כללים קבועים, מעורים בתרבות הגרמנית העשירה ובחברה אירופית מסודרת. והנה, בגיל העמידה, עברו טלטול שקשה לתאר קיצוני ממנו: מעבר מיבשת ליבשת, מארץ ירוקה לארץ חומה, מאקלים קריר לארץ של שמש קופחת, מתרבות לתרבות, משפה לשפה, מחברה בעלת מנהגים מוכרים לחברה של מנהגים שונים לגמרי, וחיש מהר גם ממעמד אמיד למעמד שונה מאוד.
בארץ לא היו מוסדות קליטה, לא ״סל עלייה״, לא עזרה מכל סוג שהוא. הם הושלכו לעולם זר ונדרשו לדאוג שם לעצמם ולמשפחתם.
ככל שאני מרבה לחשוב על זה, כך גדלה הערצתי לאנשים האלה, ולכל חבריהם לגורל. אבל לנו, הילדים, לא היה חלק בדאגות. בשבילנו זו היתה הרפתקה גדולה, חדשה, נהדרת.
כשפקחתי את עיני למחרת בבוקר, בחדר של בית מלון שלא ידעתי איך הגעתי אליו, היה הדבר הראשון שראיתי מבעד לחלון קיר חום.
ניגשתי לחלון ולא האמנתי למראה עיני: מולי התנשא הר ענק של אדמה חומה־כהה. הכרמל. מימי לא ראיתי הר כזה. גדלתי בארץ מישורית, וגם ההרים שראיתי בטיולי חופשה היו ירוקים. הכרמל היה משהו אחר.
אחרי יום־יומיים עברנו לשכונת אחוזה, בראש ההר, שם היה מעון לעולים