חדשים. שם עברתי חוויה חשובה אחרת: ההיכרות הראשונה עם האות העברית.
בשעה שהורי גיששו את דרכם במציאות החדשה, נשלחנו, אחי ואני, לבית הספר השכונתי. מכיוון שלא ידענו אף מילה עברית, זה היה די משונה. אני משער שלמורה לא היה מה לעשות איתנו, אז הוא מצא מוצא: הוא אמר לנו בשפת הסימנים לשבת ולהעתיק את האותיות שהיו רשומות על הלוח.
כך ישבנו ביחד, אחי ואני, והעתקנו סימנים מוזרים. היו אלה, כמובן, אותיות כתיב, שבהן לא נתקלנו בספר ההגדה של פסח ובסידור התפילות בבית הכנסת. אני זוכר שבמיוחד הצחיקה אותי האות ה׳, שני חצאי עיגולים נחמדים שכאלה. גם האות א׳, כזה מקל עם חצי עיגול, היתה חיננית. לעומת זאת, לא קל היה להבדיל בין ג׳ וז׳.
לא יצא מזה הרבה, וכעבור כמה ימים או שבועות ירדנו בחזרה להדר הכרמל, שהיתה אז השכונה המרכזית של חיפה היהודית. שכרנו דירה בביתה של משפחה ערבית עשירה - משפחת קאראמאן, בעלת בית חרושת לסיגריות במפרץ.
חיפה של אז היתה עיר מרתקת. היא דמתה לממתק שאהבנו אז, מרמלדה: שכבה על גבי שכבה של מין ג׳לי צמיג, לכל שכבה צבע חזק אחר, והכול עטוף בשכבת סוכר.
לגמרי למטה, לאורך הנמל, היתה שכונה מעורבת, ובה המוסדות הכלכליים, חברות הספנות, הבנקים ושאר העסקים שהיה חשוב להם להיות בקרבת הנמל ותחנת הרכבת. שם עבר הציר העיקרי, הנקרא עכשיו רחוב העצמאות. נדמה לי שנקרא אז רחוב קינג ג׳ורג׳, על שמו של ג׳ורג׳ החמישי, בעל השפם המטופח, שהיה גם המלך שלנו.
מעל לרצועה הדקה הזאת שכנו השכונות הערביות, עיר ערבית לכל דבר - ואדי ניסנס, ואדי סאליב ועוד. אני זוכר רחוב ערבי שעלה באופן תלול בקו אלכסוני מלמטה אל השכבה הבאה - הדר הכרמל היהודית. לצד השכונה הערבית שכנה השכונה הגרמנית - רחוב ישר כסרגל, שתושביו היו גרמנים אמיתיים, בני כת הטמפלרים שבאו לארץ כמאה שנים קודם לכן.
מעל ל״הדר״ התנשא ההר, שהיה חשוף כמעט לגמרי. רק פה ושם, לאורך הכביש שעלה למרכז הכרמל, החלו להיבנות אז בתים בודדים. למעלה קמה מרכז הכרמל, שכונה קטנה, שקיבלה צביון גרמני מאוד, ומעליה שכונת אחוזה. שם נגמרו השכבות.
בשבילי, ילד בן עשר, כל זה היה מסקרן. אהבתי את הססגוניות של השכונות הערביות, את ההמולה ברחוב האלכסוני ההומה, את הבית הערבי שבו גרנו, בתפר