שבין השכונה הערבית והשכונה היהודית, את הכול. בשנה ההיא, 1933, לא הורגשה שום מתיחות באוויר. היהודים והערבים חיו אלה בצד אלה, סחרו, התמקחו, קנו ומכרו.
כעבור כמה שבועות נדדנו שוב, לשכונה חיפאית אחרת: נווה שאנן. גם זו היתה שכונה קטנה, בראש שלוחה אחרת של הכרמל. עובדי חברת החשמל בנו שם את בתיהם הקטנים, החד־קומתיים. הטכניון שכן עדיין למטה, בהדר הכרמל, בבניין היפה שסימל את האדריכלות של אז - הניסיון לשלב מוטיבים מזרחיים ומערביים.
הורי שכרו בית ערבי מרווח בשולי השכונה, עם חצר גדולה ובה אורווה, שבה התמקמה משפחה של בדואים. מהשכונה הגיעו לבית דרך שדה קוצים רחב ידיים, ללא שביל. בלילה זה היה די מפחיד, בייחוד מפני שהזהירו אותנו מנחשים ומעקרבים, ומפני שעפו שם כל מיני חרקים, וגם גחליליות מנצנצות, שאחותי הגדולה קראה להן ״ראשי נחשים מעופפים״.
עם משפחת הבדואים היו היחסים מתוחים. אהבתי להתבונן באישה, בשמלה השחורה הנפוחה, כורעת על הארץ ואופה פיתות גדולות ושטוחות על טאבון. בדרך כלל התעלמנו מהם, אבל מדי פעם התלקחה בינינו מלחמה על המים. אלה הגיעו לביתנו בצינור שהיה מצויד במונה, והם עלו ביוקר. התברר לנו שהמשפחה הבדואית היתה ״גונבת״ משם מים באופן חופשי, על חשבוננו, ולא היה קץ לחיכוכים. פער המושגים בין שני הצדדים היה תהומי.
לפני הבית עבר שביל עפר. מדי פעם עברה בו שיירת גמלים שנער על חמור מוביל אותה. אני זוכר במעומעם שסלסלו בקולם מנגינות מקוטעות שנשמעו מוזרות ועצובות.
לא גרתי בבית הזה זמן רב. מישהו נתן לאבי רעיון: לשלוח את שני הבנים הקטנים לגור אצל משפחת איכרים (כך עוד קראו להם אז) במושב, כדי שיתאקלמו במהירות, ישתרשו בחיי הארץ וילמדו את השפה.
וכך נשלחנו, אחי ורנר ואני, לגור אצל משפחת לוויט בנהלל. אחותנו רות גרה תחילה עם הורי, אך כעבור כמה חודשים, כאשר הכסף שהבאנו מגרמניה אזל וצללנו לתהומות העוני, היא נאלצה לעבוד כעוזרת בית וגרה עם המשפחה שאצלה עבדה.
נהלל היה אגדה כבר אז. זה היה מושב העובדים הראשון, התגלמות האתוס הציוני כולו.
היתה לו צורה ייחודית: מעגל מדויק של 75 בתים לבנים בעלי אותה הצורה בדיוק: חד־קומתיים, שטוחי גגות, במרחק של 20 מטר זה מזה. הכול תוכנן בקפידה על ידי אדריכל ידוע, ריכרד קאופמן.