המייסדים היו אידיאליסטים מרוסיה, ביניהם בנים ובנות מפונקים של משפחות בורגניות. הם חיו כמה שנים בקיבוצים, אך לא מצאו בהם סיפוק. הם רצו, אמנם, לשמור על חיי השיתוף, השוויון והצדק החברתי המוחלט, אולם רצו גם לקיים תא משפחתי פרטי. המושב היה שילוב של שתי המגמות.
הסיפור של נהלל, המושב הראשון, הפך כבר למיתוס. אבל כשאני באתי לשם, הוא עוד היה טרי לגמרי. דובר על כך ליד השולחן כאילו זה קרה אתמול, ולא לפני 12 שנה.
ב־11 בספטמבר 1921 עלו המתיישבים על הקרקע, ליד הכפר הערבי מעלו. האדמה היתה בוצית. רובה ביצה ומקווי מים מנחלים שלא היה להם מוצא. בביצה גדלו יתושי המלריה. בעבודה שוברת גב חפרו המתיישבים חסרי הניסיון תעלות ניקוז ונטעו את עצי האיקליפטוס, שהפכו ליער בכניסה לכפר שבילינו בו לא פעם. במשך כמה שנים גרו המשפחות בצריפים, בחום הקיץ הקשה של עמק יזרעאל. את מבני הבטון הראשונים בנו בשביל הפרות. רק אחרי שהרפתות עמדו על תלן - גם הן בעיגול מדויק - נבנו הבתים למשפחות. הצריפים נשארו במקומם ושימשו לצרכים אחרים. אחי ואני גרנו בצריף כזה. בית הכיסא (אז עוד קראו לו כך) היה כשמו: צריף קטן מאחורי הרפת ובו כיסא מעל לבור. כנייר טואלט שימשו עמודי העיתון ״דבר״, שנגזרו בקפידה.
קשה לדמיין כיום את העוני של האיכרים, שעבדו עבודה קשה, 12-10 שעות ביום, הן במשק המשפחתי שמאחורי הבית, הן בפלחה השיתופית של המושב. את כל צורכיהם קיבלו ב״צרכנייה״ המשותפת, כסף כמעט ולא ראו.
האוכל היה צנוע, בעיקר לחם רוסי עגול גדול, שאבי המשפחה היה מצמיד לגופו ובוצע בסכין גדולה בכיוון החזה, זיתים (שלא אכלתי), עגבניות (שגם אותן לא אכלתי) ומלפפונים. פעם בשבוע, בליל שבת, היו מותרות: חתיכת עוף מהלול, כוסית קטנה של יין אדום מתוק מתוצרת עצמית ומנה קטנה של חלבה. אני התרגלתי לחלבה, לא כן ורנר. כעבור כמה שבועות התגלה שהוא היה זורק אותה אל מתחת לספה.
חוץ מהאב והאם גרו בבית שני בנים. היתה גם בת, אבל היא נישאה לקיבוצניק - מה שנחשב לבגידה - ולא גרה בבית.
כולם עבדו, ועוד איך! אנחנו היינו אמורים לעבוד רק חצי יום, אחרי בית הספר. טיפלנו בעופות, האכלנו את הפרות, ובסוף הקיץ בצרנו ענבים. נהלל שוכנת בין גבעות, החום מגיע לדרגות זוועתיות ועבודת הבציר היתה מפרכת במיוחד, מפני שנעשתה בכפיפה. מאז אני מתעב עבודה חקלאית.