דבר המותרות היחידי בבית לוויט היה מכונת תפירה ״זינגר״, שבה תפרה האם את כל הבגדים של בני המשפחה. לא שהיו הרבה בגדים: כולנו לבשנו מכנסי חאקי קצרים, חולצה פשוטה וסנדלים. בחורף נוסף גם סוודר. ורנר ואני הבאנו, כמובן, את הבגדים שלנו מהבית.
החורף של נהלל זכור לי בעיקר בגלל הבוץ. הגשם השוטף, הבלתי־פוסק, הפך את כל האדמה לבוץ צמיג. הבוץ נדבק לנעליים. היינו הולכים ברחוב הכפר, שלא היה מרוצף, על פלטפורמות כבדות של בוץ בגובה חמישה ואף עשרה סנטימטרים. לא היה טעם להוריד אותן בזמן ההליכה, כי מיד נוצרו סוליות בוץ חדשות. רק פעם אחת בחיי התנסיתי שוב בחוויה הזאת: בכיס פאלוג׳ה במלחמת תש״ח.
בכניסה למושב, במקום שבו כביש הגישה התחבר עם הרחוב העגול, עמד בית הספר החקלאי הגדול לבנות. כפי שנודע לי כעבור שנים, למדה שם רות שוורץ, הבת של עורך דין ירושלמי אמיד, שהתאהבה בבן היחיד שלמד בבית הספר לבנות: משה, בנה של משפחת דיין. הוא היה מבוגר ממני בשמונה שנים, ולא פגשתי אותו אז שם.
בתוך העיגול הגדול שכנו מוסדות הציבור: המחלבה של ״תנובה״, מגדל המים, הצרכנייה וגאוות הכפר: בית העם, שם נערכו אספות והוצגו מחזות. אני זוכר שהוצג המחזה ״מות דנטון״, בביצוע ״הבימה״ או ״אהל״. היו שם הרבה צעקות דרמטיות, אך לא הבנתי כמעט כלום, והשתעממתי עד מוות.
שם גם למדתי מה זה תסכול, כשבערב אחד התקיים קונצרט תלמידים. הכיתה שלי ליוותה את שירת המקהלה בכלי הקשה. לכל אחד מאיתנו ניתן כלי הקשה פשוט, שהיה מורכב מצלחת מתכת מוחזקת על ידי ידית וכדור מתכת קטן בראש קפיץ המחובר לצלחת. טלטול הכלי הזה הפיק את הצלילים. מסיבה כלשהי ניתק הכדור מכלי הנגינה שלי, וכך ישבתי במשך כל הקונצרט מבלי להשמיע צליל.
המוסד העלוב ביותר בנהלל היה בית הכנסת. זה היה צריף קטן, מהראשונים שהוקמו במושב, וביקרו בו רק זקנים וזקנות, הורי המייסדים. היחס אליהם היה מתנשא. הרי ידענו שהציונות הפכה את הדת למיותרת, וסופה לגווע ולהיעלם, יחד עם הזקנים שעוד מאמינים באמונות תפלות שכאלה.
בבקרים למדתי בבית הספר של המושב. זוג המורים, בעל ואישה, השתדלו מאוד ללמד את הילד העולה עברית. מכיוון שלא דיברו במושב ובבית לוויט שום שפה אחרת, למדתי מהר.
זה לא חסך ממני רגעים מביכים, כמו פעם כששלחו אותי להביא פרודוקטים