ואכן, מיד עם בואנו ארצה, החליט אבי לרכוש משק חקלאי ולעסוק בעבודת האדמה. בשביל אדם שלא עבד יום בחייו בעבודה גופנית, זאת היתה החלטה אמיצה. היינו אמורים להשתקע במושב חדש אשר יקום ב״ואדי חוואראת״(עמק חפר). אבי כבר הפקיד את הכסף, אבל העניין התמהמה עוד ועוד. עברו חודשים, ואבי איבד את הסבלנות. העסקה בוטלה.
לא פעם אני מנסה לתאר לעצמי, במסגרת מחשבות ה״אילו״, איך היו חיי משתנים אילו הייתי גדל במושב. כבן ההתיישבות העובדת, בוודאי לא הייתי מגיע ל״פורשים״ השנואים, אלא לארגון ההגנה. לא הייתי גדל ״מחוץ למחנה״, אלא בתוכו. אולי הייתי מצטרף לפלמ״ח. האם הייתי בסוף הופך לאלוף בצה״ל, איש הממסד? החיים נקבעים על ידי מקרים כאלה.
אני משער שדאגת הורי גברה כאשר עברו החודשים, הכסף שהביאו איתם אזל בהתמדה ועדיין לא הצליחו לבסס פרנסה. אבי החליט לעסוק בכל זאת במסחר. הוא הקים חברה לייבוא בגדי ילדים מגרמניה, על סמך הסכם ה״העברה״, שעורר אז מחלוקת קשה ביישוב. הסכם זה נכרת בין ההנהגה הציונית, שאותה ייצג ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב, לבין הממשלה הנאצית. עיקרו: יהודי גרמניה יוכלו להוציא את הונם ולהעבירו לארץ ישראל, אך לא במזומנים אלא בצורת סחורות. זה עזר להצלת הכסף ולחיזוק היישוב, אבל עמד בסתירה לחרם שהטילו יהודי העולם על גרמניה הנאצית. כאשר נרצח ארלוזורוב, נפל החשד על יהודים מן הימין הקיצוני, שהתנגדו בחריפות להסכם.
אבי לקח לו שותף לעסק שהקים. השותף אמור היה להביא את המומחיות, אבי הביא את הכסף. התברר שעיקר המומחיות של השותף היתה להציע ״בואו נלך לאכול על חשבון העסק״. אחרי כמה ארוחות טובות במסעדות חיפה, פירק אבי את השותפות. בכלל, לא היה לאבי מזל עם שותפים - הוא היה איש ישר והאמין בבני אדם, וקל היה לשותפיו לנצלו ואף לרמותו. זה קרה פעם אחרי פעם, עד שלא נשאר עוד מה להוציא ממנו.
אנחנו, הילדים, שמענו רק הדים עמומים של צרות אלה. חיינו כילדים. בין היתר גילינו ואכלנו את התאנים, שגדלו בחצר הבית בנווה שאנן. עד שבאנו לארץ, הכרנו רק תאנים מיובשות ושטוחות בקופסאות. הופתענו מאוד לראות שהתאנים בטבע נראות לגמרי אחרת. היו גם חרובים, שלא הכרנו קודם לכן.
מפעם לפעם באה אחותי הגדולה, יני, לביקור מצרפת. היא המשיכה לחנך וללמד אותי. פעם, כשגילתה צפרדע מתה (אני מקווה שהיתה מתה...) היא פתחה אותה באיזמל המנתחים שלה, למען השכלתי. את הגפיים הצמידה לקרש בעזרת