פיתחו את הענף הזה. אבל הקפה המרתק ביותר בעינינו, הילדים, היה ה״קזינו״, שהיה בנוי על כלונסאות מעל למים בשפת הים, מול רחוב אלנבי. זה היה מקום לחברה הגבוהה - גברים בחליפות ונשים עם כובעים מהודרים, רחבי תיתורת. פעם אחת ישבנו בו גם אנחנו, וזאת היתה חוויה, לשבת מעל לגלים ולשתות גזוז.
בשבת אחר הצהריים היתה כל העיר קמה על רגליה, מטיילת בנחת בקטע של רחוב אלנבי בין מוגרבי והים. הטיילת שלאורך הים, עם הגדר האופיינית, חיקוי לטיילת של קאן (או ניצה?), עדיין לא היתה קיימת. יכולנו לטייל על החול ולקפץ על הסלעים שהזדקרו מתוך המים. אבל צריך היה להיזהר, מפני שהסלעים היו מכוסים באצות ירוקות, חלקות מאוד, וקל היה להחליק ולהיפצע על האבנים החדות. אני יודע, מפני שזה קרה לי. שיחקתי שם עם הכלב הקטן שהיה לי לבושתי אינני זוכר את שמו.
בקיץ השתזפה כל העיר בשבתות על שפת הים. כמעט שלא ניתן לראות את החול מרוב בני ארם - מחוף אלנבי עד חוף גורדון היה שם מרבד של נשים, גברים והרבה ילדים, רובצים על החול, יושבים בכיסאות הנוח, חובטים במטקות, מלקקים ״אסקימו״ צבעוני, משכשכים במים. ״מרק אדם״ קראתי לזה. מעטים, כמו אמא שלי, שחו למרחקים. עדיין לא היו שם מפרשיות. אבל היו הסקות, הרבה הסקות, ואמרו לנו שזוהי המצאה ייחודית של הערבים בארץ ישראל.
לפעמים טיילנו עד לירקון, ואמי קפצה למים ושחתה. רק באיחור שמענו שהנהר נגוע בבילהרציה, ואסור לשחות בו. לאמא זה לא הזיק.
תל אביב היתה עדיין רחוקה מהירקון, ואיש לא העלה על דעתו שתעבור את הנהר באחד הימים. מצפון לשדרות הקרן־הקיימת (כיום שדרות בן־גוריון) היו הרבה ״חורים״ בין הבתים, שהתמלאו רק במהלך שנות ה־30, אט־אט, בבניינים חדשים.
ברחובות הסתובבו הרבה עגלות רתומות לסוסים. עגלות הקרח חילקו את הבלוקים הלבנים. הרבה פעמים עמדתי בתור כדי לקנות ״חצי בלוק״ או ״רבע בלוק״ בשביל המקרר במטבח. עדיין לא חלמנו על מקררים חשמליים(״פריג׳ידרים״ קראו להם). עגלה אחרת מכרה נפט, שגם הוא היה מצרך חיוני. קנינו אותו בפחים גדולים, שאבנו אותו במשאבה דמוית צינור לבקבוק ויצקנו אותו לפרימוס, כלי הבישול היחיד. את הפרימוס הבערנו בספירט כחול, ואחרי שהתחמם הפעלנו את הנפט. החור נסתם בנקל ומדי פעם היה צורך לפתוח אותו במכשיר מיוחד.