הגיע הזמן לחזור לבית הספר. לקראת ראש השנה 1934 רשמו אותי לבית הספר העממי הקרוב ביותר לדירתנו ברחוב בלפור. זה היה ״בית הספר לבנים על שם אחד־העם״, בפינת אחד־העם ובצלאל יפה.
כמו הגימנסיה בגרמניה, זה היה בית ספר לבנים בלבד. במשך כל שנות לימודי הייתי רחוק מבנות, ואני חושב שזה מה שגרם לי להיות תמיד ביישן כלפי נשים.
נכנסתי לכיתה ה׳ - אותה הכיתה שבה למדתי שנה לפני כן בגרמניה. המעבר מארץ לארץ ומעיר לעיר גרם לי להפסיד שנה וחצי. במקום להיות הצעיר בכיתה, הפכתי למבוגר בה.
זה גם הפתרון לתעלומה שהעסיקה אותי מאז. בגרמניה הייתי בין הקטנים בכיתה, עכשיו פתאום הייתי בין הגבוהים. משום מה הסקתי שזה קרה בגלל העלייה לארץ החדשה והאוויר הבריא של ארץ ישראל. רק במאוחר הבנתי שההבדל הזה נבע מאובדן אותה שנה וחצי. והיתה עוד סיבה: ילדי גרמניה היו פשוט יותר גבוהים מהילדים בארץ. זה חדר להכרתי רק כעבור עשרות שנים, כאשר ביקרתי שוב בגרמניה: פתאום הייתי שוב נמוך, אחרי שבכל השנים הקודמות נחשבתי כבעל גובה בינוני(1.72 מ׳).
בדיעבד הבנתי שזה שינה גם את תודעתי. מהרגע שהגעתי לארץ חדלתי מלהיות,
גם בעיני עצמי, ילד עדין וחולמני שחי בעולם של ספרים, והפכתי נער מעשי, בעל יכולת גופנית(בעיקר ברכיבה על אופניים), גבר־בדרך.
העברית שרכשתי בנהלל עמדה במבחן. לא היו לי בעיות בלימודים. רק לעתים רחוקות היו רגעים מביכים: למשל, כאשר דיברתי על ״חומרי גולם״ במקום ״חומרי גלם״, וכל הכיתה פרצה בצחוק.
המחנך שלנו היה המורה טומשפולסקי. הוא לא היה מרשים כמו האדון הסה בגרמניה. קשה היה לתאר את האדון הסה עומד בהפסקה בפינת החצר, כמו המורה טומשפולסקי, ומקנח את אפו בקול רם על ידי לחיצת אצבע על נחיריו, מבלי להיעזר במטפחת. אבל הוא היה מחנך מצוין, כפי שהתברר לי כעבור שנים. הוא נטע בי חוש לשפה העברית, ואהבה עמוקה לתנ״ך. אינני יודע איך עשה זאת, אך התוצאה מעידה על עצמה.
״מעידה על עצמה״ (ובהחלט לא ״מדברת בעד עצמה״) היה אחד הפסוקים שרשמתי במחברת ה״ביטויים״, שבה התבקשנו לרשום כל ביטוי עברי יפה שנתקלנו בו, החל ב״ערום כנחש״ וכלה ב״דיה לצרה בשעתה״. כשכתבתי חיבורים, נעזרתי במחברת זו. אני זוכר את החיבור הראשון שכתבתי. הנושא היה ״חלב״. אחותי יני נתנה לי רעיון מקורי: לתאר בגוף ראשון את דרכה של טיפת חלב, מרגע יציאתה מעטין הפרה עד הכוס של ארוחת הבוקר.