דוב עבר את ההר, / לראות מה שיש לראות. / ומה חשבתם שראה? / ומה חשבתם שראה? / את הצד השני של ההר...״
הפכתי בנקל לאחד התלמידים המצטיינים של הכיתה. נדמה לי שגם הצלחתי לנער מעל עצמי את התואר השנוא ״ילד עולה״. כעבור שנה־שנתיים כבר דמיתי לפחות בעיני עצמי - לאחד הוותיקים.
בכיתה ו׳ או ז׳ התחילו הלימודים לשעמם אותי. הכיתה היתה גדולה מאוד, יותר מ־40 תלמידים, ואחדים מהם היו די סתומים. הכלל היה, כנראה, שלא להשאיר אף אחד מאחור, ועל כן חזרו על החומר אינסוף פעמים. זה הביא אותי ליזום ״מהפכה״ - הראשונה מני רבות בחיי. הצעתי לאדון טומשפולסקי תוכנית מקורית: לחלק את הכיתה לכמה קבוצות של שישה־שבעה תלמידים, ולהפקיד על כל קבוצה את אחד התלמידים הטובים, שיעזור לחבריו הפחות טובים. כך ייחסך זמנו של המורה וניתן יהיה להתקדם הרבה יותר מהר.
המחנך המהם ושלח אותי לאדון ליווינגסטון. זה הזמין אותי לביתו, דן איתי בהצעה, ומכל העניין לא יצא כלום.
כשהתחלנו ללמוד פיזיקה, מצאתי ספר לימוד גרמני בחנות לספרים משומשים, וגיליתי שהמורה עובד בדיוק לפי אותו סדר הפרקים. כך ידעתי כל שיעור מראש והייתי יותר חכם מהמורה.
אינני זוכר מאורעות מיוחדים בבית הספר, חוץ מהיום שבו קיבלנו חופש בלתי־צפוי: בינואר 1936 מת ג׳ורג׳ החמישי, ולאות אבל שוחררנו, לשמחתנו הרבה, מהלימודים. באותה שנה גם צפיתי במסע ההלוויה של מאיר דיזנגוף, ראש העירייה שכבר אז היה לאגדה, שעבר לאורך רחוב אלנבי.
בדרך כלל הסתדרתי טוב עם חברי לכיתה. רק פעם אחד רבתי עם תלמיד. שכחתי על מה. הוא היה ג׳ינג׳י ונדמה לי ששמו היה הוניג. קבענו שנלך מכות בהפסקה הבאה. הוא היה הבריון של הכיתה, מהתלמידים הגרועים. עד אז לא הלכתי מכות מעולם. במשך כל השיעור שקדם לעימות התפללתי - כן, התפללתי - שאלוהים יעזור לי שלא לפחד. ממש רעדתי. ואז צלצל הפעמון, ירדנו לחצר, כולם הסתדרו סביבנו במעגל ואנחנו התחלנו להרביץ זה לזה. ברגע שזה התחיל שכחתי לפחד ועמדתי במבחן בכבוד, עד שהפרידו בינינו. הייתי מה־זה מאושר!
אבא ואמא, כמו רוב העולים שבאו מגרמניה בגיל העמידה, לא למדו עברית. בעיות הפרנסה העיקו עליהם מכדי שיקדישו מאמץ לנושא זה. אחת התוצאות