לחיפה, ומחיפה לתל אביב, יחד עם כל עשרות המגילות של היצירות. אבל בארץ היה אבי מוטרד מכדי לנגן בו, ואינני זוכר אותו מנגן בו ולו פעם אחת מאז עלייתנו. הפרדה מהכלי היתה, קרוב לוודאי, מאורע עצוב. אך אם זה שבר את לב אבי, הוא לא נתן לנו להרגיש בכך. מצבנו הכלכלי הידרדר. אחותי הגדולה, יני, נאלצה להפסיק את לימודי הרפואה בצרפת ולחזור לארץ. זו היתה בשבילה מכה קשה, ואני חושב שמעולם לא התגברה עליה. היא החלה עובדת כמטפלת בילדים אצל משפחה. אחותי השנייה, רות, עבדה כעוזרת בית.
אלף הלירות שהבאנו איתנו אזלו במהירות. יוזמות שונות של אבי נכשלו. הוא האמין עדיין שהסכם הוא הסכם ומילה היא מילה, ולא התרגל למוסר הכלכלי הירוד ששרר אז בארץ. רבים חשבו, כנראה, שזו מצווה לרמות את ה״יקים״ התמימים.
אחרי שנכשל הניסיון לייבא בגדי ילדים מגרמניה במסגרת הסכם ההעברה, ניסה אבי לייבא גלויות דואר מאנגליה. אני זוכר את התמונות של שתי הנסיכות הקטנות, נכרות המלך: אליזבת (שהיא בת גילי) ומרגרט. גם עסק זה נכשל. אחר כך החליט לייצר מחצלות אמבטיה מורכבות מחתיכות עץ מלבניות, שאני עזרתי לחברן בחוטי ברזל. הכול נכשל.
מישהו הציע לאמי לקנות חנות מכולת בשכונת פלורנטין. היא קפצה על המציאה. החנות היתה ברחוב עמק יזרעאל (לימים רחוב הרב פרנקל), ושכרנו דירה קטנה על גג הבית ממול. פלורנטין היתה כבר אז שכונה ענייה.
בשביל אמי זאת היתה עבודה מפרכת. היא פתחה את החנות בשבע בבוקר ועמדה בה על רגליה עד שבע בערב. היא סבלה מוורידים נפוחים ומפצע פתוח גדול ברגל, שלא נסגר במשך שנים חרף כל המשחות הלבנות שמרחה עליו.
הייתי קם השכם בבוקר ומחלק, לפני בית הספר, לחמניות טריות לבתי לקוחות. אחרי בית הספר עזרתי בחנות. שימשתי גם כמתרגם לאמי, כשהלכה לקנות אצל סיטונאים ברחוב יפו וברחוב הגשר שמאחורי בניין הדואר. בעיקר סיגריות (״לטיף״, ״אופיר״, ״מטוסיאן״), משקאות קלים (״תסס״ ו״קוואס״, מין בירה־מאלט רוסית), מוצרי חלב (״קפיר״, ״לבן״), דג לקרדה, סוכר בתפזורת ומה לא. בפסח היינו יורדים ליפו וקונים כיכרות לחם, שהיינו מוכרים בחשאי ללקוחות נבחרים.
יום אחד גילינו שיש לנו שותף בחנות: עכברוש שחור שהסתתר מאחורי הארון. במשך שבועות ניסינו לשווא להבריח אותו במקלות של מטאטא. היינו מציצים בו, ומתוך האפלה הביטו בנו שתי עיניים ירוקות. זה היה די מפחיד.