בינתיים מלאו 17 שנה לאחותי רות, וזה הגיל שבו נהגו הנשים במשפחתנו להתחיל לחשוב על חתונה. הרי אמא שלי כבר ילדה בגיל 20.
רות היתה צעירה מוחצנת, עליזה, שחיה את חיי היום־יום, כמו אמא. היא היתה צעירה יפה, פופולרית, שונה מאוד מאחותה הבכורה, המופנמת והאינטלקטואלית.
היו לה באותה עת שני מחזרים להוטים. שניהם היו בחורים נאים. האחד, שאת שמו שכחתי, היה בחור עליז, מצחיקן, נחמד מאוד. השני, מנפרד ויקטור, היה היפוכו הגמור: בחור רציני, מופנם, אולי גם עצוב קצת. הוא לא הכיר את אביו, שנהרג לפני שנולד בקרב הנורא על ורדן, שבו נפלו קרוב למיליון חיילים (לפי אומדנים מודרניים - 542 אלף צרפתים, 434 אלף גרמנים). מנפרד גדל אצל אמו ובעלה השני, אנשים פשוטים בעיירה בפרוסיה המזרחית. הוא בא לארץ לבדו.
הבחירה היתה קשה. כל המשפחה התלבטה ונתנה עצות. בסוף החליטה רות לבחור דווקא בבחור הרציני. מאותו יום והלאה לא הביטה עוד על גבר אחר. מנפרד מילא את חייה. הוא היה מסגר בחסד עליון, אדם שהבין את נשמת המכונה, האיש שקראו לו אם אירעה תקלה במכונה. היו מזעיקים אותו כמו רופא באמצע הלילה, להסתכל, לתקן. נדמה לי שמעולם לא נמצאה תקלה שהוא לא הצליח להתגבר עליה.
הם נישאו בוועד הקהילה ברחוב יבנה, ותוך זמן קצר נכנסה רות להיריון.
גם המכולת לא הספיקה לפרנס את המשפחה. הורי מכרו אותה, וכמוצא אחרון, על סף הייאוש, פתחו מכבסה ברחוב דיזנגוף 139. זאת היתה עבודה עוד יותר קשה מאשר חנות המכולת.
המכבסה, שקראנו לה ״ניקיון״, היתה למעשה חנות שאספה כביסה מלוכלכת ומסרה אותה לכביסה במפעל גדול, ואחר כך החזרנו את הכביסה הנקייה ללקוחות. חליפות ושמלות מסרנו לניקוי יבש. היו לקוחות שהביאו את הכביסה בעצמם, אך את רוב הכביסה אסף אבי מבתי הלקוחות. במשך 15 שנה עשה זאת ברכיבה על אופניים, גם בימי שרב וגשם. היה עליו לסחוב את החבילות במדרגות, לעתים קרובות לקומה שלישית ורביעית. באותו הזמן עמדה אמי על רגליה בחנות וגיהצה - מהבוקר עד הערב, חולצה אחרי חולצה. באמצע גם בישלה וניקתה את הבית. בערב נפלו שניהם על המיטה, עייפים עד מוות.
המכבסה היתה מבוססת על האופי של אבי. אנשים אהבו אותו ושמחו כשבא לבתיהם, לקחת ולהביא את הכביסה. הם נהנו לשוחח איתו. הוא היה תמיד במצב רוח טוב, אופטימיסט ללא תקנה, וזה השפיע על מצב רוחו של כל מי שבא איתו